"אני מזמינה מד"א זה לא צחוק!" כך באסרטיביות אמרה. "את לא! אני אתגבר, זה לא קורונה החום הגבוה מהבטן." דו שיח זה נמשך יומיים. כשהגוף הצליח להתגבר, הבנתי מהבת הגדולה, שמרוב לחץ ודאגה. חקרה את נושא הקוליטיס באינטרנט בפעם הראשונה בחייה, זה הכניס את הילדה להתקף חרדה. יכולתי להבין ולהתחבר לדאגה בעקבות המצב. "את בזה הרגע מפסיקה לקרוא על הנושא באינטרנט!" הפעלתי סמכות הורית אף על פי שהילדה כבר אישה.

לפני למעלה משני עשורים שהתפרצה הדלקת בפעם הראשונה. חוויתי את אותם סימפטומים, חום גבוה החל את הצרמוניה. שיתפתי על כך במאמר שכתבתי לאחרונה – מתרבות טיפולית לתהליך למידה.
אחד הדברים שהצילו אותי בדיעבד, הייתה החלטה פנימית שלקחתי ש"המחלה" לא תנהל את חיי!!! תקראו לזה הדחקה, אני קורא לזה גלגל הצלה. לא התעסקתי עם הסימפטומים של קוליטיס ואיך הם משפיעים על התפקוד היומיומי. לא חקרתי, לא נכנסתי למאמרים וכתבות בנושא. כדי לא לאפשר חלחול תסריטי אימה שיובילו לפחד וחרדה מתוכן באינטרנט, מחקרים, קבוצות בפייסבוק אותה סביבה "חולה". לו פעלתי כך בטוח לא חייתי באופן נורמטיבי ככל שיכולתי. ואתם בטוח לא הייתם קוראים מאמר זה.

אפשר גם אחרת

בחודשים האחרונים (אוקטובר 2020) נכנסתי לקבוצות קוליטיס וקרוהן בפייסבוק בניסיון לעורר אנשים בעיקר צעירים בגיל או במשך הזמן שהם מתמודדים עם הסימפטומים של המחלה. אדם "צעיר" פתוח יותר לבדיקת אפשרויות מגוונות מאשר אדם ששקוע כבר בתוך המצב.  מהניסיון הרב שרכשתי ניסיתי להמליץ לחברי הקבוצה – חברה תתעוררו ישנה דרכים נוספות להתמודד עם "המחלה". לא חייבים "חומרים כימיים, תרופות כאלה ואחרות". שמובילים רבים לניתוחים מסובכים שלרוב רק מחמירים את המצב. האנרגיה השלילית מהאווירה סביב הסימפטומים שספגתי בקבוצות פגעה בי יותר. מאשר היכולת לשכנע אנשים שאפשר להתמודד עם "מחלות" בדרך שונה.

מודה, עברתי תקופה מאתגרת לאחרונה. המתח הרב שהצטבר, הסגר שהגביל אפשרויות טיפול, במיוחד סטרס שעברתי שבוע לפני שיחת הטלפון הנ"ל, היה הקש ששבר את גב הגמל.
בקוליטיס ובכלל בכל מחלה הריפוי מותנה ביכולת להתמודד עם פירוק לחצים נפשיים / רגשיים. המטרה היא לסלק אותם כמה שיותר מהר ע"י שיטות טיפול הוליסטיות, שינוי חשיבה ועוד. אחרת הם נתקעים ומשבשים את תפקוד מערכות הגוף הפנימיות, מתחילה הסלמה.

בזכות אותם כלים רבים שרכשתי, והמטפל ההוליסטי המדהים שלי בחמש שנים האחרונות שיחד אנו עושים עבודה מדהימה. הצלחנו ועדיין עובדים על להשיב את הגוף לאיזון כמובן ללא "תרופות".

 

שבע תנאים לשמור על רמיסיה (הפוגה) ארוכה….!

• בז'רגון רפואי רמיסיה היא הפוגה בתסמיני המחלה באופן חלקי או מלא. במקרים בהם לא ניתן להשיג החלמה מלאה.

תנאי הראשון רצון להיות בריא ולא לתפוס את עצמך כחולה, אלא כמי שמחלים מהמחלה. זהו תנאי חיוני הוא נותן ביטחון פנימי. "אני לא אתן לקוליטיס לנהל את חיי!" (ציטוט מתוך מאמר שכתבתי: מתרבות טיפולית לתהליך למידה). כמו שאמרו חכמים: "במקום שהאדם חושב – שם הוא נמצא".

תנאי שני להפסיק לקרוא על המחלה בחדשות, בפורומים, בפייסבוק, ולהשתדל להחליף סביבה. גם זה תנאי שממשיך את אותו עיקרון: "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות".

תנאי שלישי הוא שאין אתמול ואין מחר, צריך לחיות את היום כאילו הוא היום היחיד, היום האחרון, וזו גישה נכונה, כמו שכתוב "איזהו עשיר – השמח בחלקו". כי כשטוב לנו בחלקנו אנחנו לא חושבים על העבר ועל העתיד, אלא אנחנו חיים בזמן הווה, כאן ועכשיו.

תנאי רביעי פעולה קשה לביצוע תעשה אותה פעמיים.

תנאי חמישי להיות עקבי, לקבל החלטות ולהתעקש לקיים אותם. לא רק בימי מחלה.

תנאי שישי לחיות בהודיה. לקום בבוקר ולהודות בקול לבורא, ליקום. תחילה באופן מכני, ואז מתוך הרגל זה יגיע מהלב. זה מבריא. גם אם אדם לא מאמין בשום דבר, הוא מנסה לכוון את עצמו כלפי החיים בצורה חיובית וזה פועל. לא חשוב איך קוראים לדבר שאנו מודים לו, יקום, בורא, זה בכל זאת הטבע. המחשבה הזו, שאפשר לתרגל אותה, נקראת כוונה.

תנאי שביעי שינוי מתחיל כאשר נולד רצון לשינוי והוא מתחיל במחשבה. כאשר משנים חשיבה מתחיל תהליך הריפוי.
מחשבות טובות כלפי כולם מחליפות וממירות את רוב הפעולות. בזה אדם מרפא את עצמו. המחשבה היא בעלת עוצמה קטלנית יותר מכל פצצת מימן שלילית, והיא מסוגלת לאחות כמו קסם ולרפא כל פגע.
מחשבה היא כוח נסתר. מחשבה טובה לא רק מוציא את המחלה מהחיים, אלא מכניסה לחיים תחושת חוזק וביטחון.

 

שנהיה בריאים.

חנן חיים סרן