אתה תעבור בעמק הדחייה,
ותחייה בארץ ערפילי הבוקר.
אתה תמצא את ביתך.
אך הוא לא יהיה היכן שהיה...

סיימתי את השירות הצבאי וטסתי לפגוש את אברהם חבר ילדות שחיי ביוסטון טקסס. "נפלתי" על אמריקה ארץ החלומות, חוויה שנצרבה עמוק בנשמה. אמנם טיילנו רק כחצי שנה, אבל מי שחזרנו לארץ לנוף ילדותנו העיר חולון בה גדלנו. הרגשנו כאילו חזרנו לעיירה באירופה מתחילת המאה. היו חסרים עגלונים מובילי עגלות רתומות לסוסים כדי שהציור "הפסטורלי" יראה מושלם. לקח לי זמן רב להסתגל חזרה לחיים בארץ. אך נשארה איפשהו אותה כמיהה לחוויה שעברתי, געגוע לאמריקה ששם הכל היה נראה ורוד, נוצץ ומושלם.

חלפו מאז כמה עשורים כבשנו את מעמקי הים, קוטב צפוני ודרומי, הרי געש וחקרנו את האקלים בחלל. מטוסים התעופפו 24/7 ללא הפוגה. פקקי תנועה במסלולי ההמראה לאלה מחפשי האושר בעולם הרחב.
הליקופטרים, מופעי זיקוקים אפילו זמרים מהשורה הראשונה, היוו חלק מהנורמה באירועים מיוחדים כמו בר /בת מצווה או חתונה. הגענו כמו לטקס פרס גלובוס הזהב בלימוזינה ארוכה. שמלת נצנצים מחשוף עמוק עד הפופיק קדימה. גב חשוף עד הישבן ושסע שטיפס עד לנקודת החיבור של הירך עם האגן. כמעט ולא נשאר בד נצנצים בשמלה.

התפתחות שדרסה את כולם

מנוע ההתפתחות היה עסוק בניסיונות למלא בור שבלב, לשמח ולהפוך אותו למאושר. כל אחד מרוכז בהצלחה אישית לא פעם על חשבון הזולת. מצאנו את עצמנו בתחרות אין סופית בלהיות מעל כולם הכי מקוריים, חדשניים, וייחודיים שבחבורה. הפכנו אויבים, שונאים, משמידים זה את זה. מוכנים לבזבז כל הון, לא בחלנו לדרוך על קרובים רק כדי להתעלות מעל כולם.

בימים אלה מלאה שנה לביקור הקורונה הראשונה בארץ. פתאום ללא התראה מוקדמת הכל נדם. המרדף אחרי "האושר" בבת אחת שינה צורה. נסגרנו בבתים, מסתובבים בפיג'מה ונעלי בית. בארונות תליות עדיין אותן שמלות נצנצים ומלמלה זיכרון לתקופה הזוהרת שחלפה.

כל מה שבנינו לאורך שנים חלקו הגדול איבד חשיבות. נוכחנו שהשיטה שלקחנו אותה כיסוד לחיים, לא נכונה. היא הרסה והפכה אותנו לאויבים, שונאים, משמידים זה את זה, לא הגענו לשום דבר רק לייאוש. ועוד הדביקו לנו מסכה לפנים ושתלו איזו אשליה שהעולם כמנהגו חוזר למה שהיה.

היום של אתמול, כבר לא יהיה היום של מחר כתבתי מאמר זה לפני שנה. אנחנו כבר לא באותה נקודה שהיינו עברנו שינוי, כמו שעברתי אני באותו טיול לארה"ב עם אברהם אחרי הצבא. חזרנו לאותה עיר נוף ילדותנו, לאותו בית הורים אך הכל היה כבר שונה.
היום אפילו ארה"ב כבר לא נוצצת, אחד אוכל את השני בפרהסיה מצמרת השלטון עד לעם.