לפעמים אני שוכח שחלפו להם רק חודשיים ומחצה מאז "שנולדתי מחדש". ממצב קיצון שלא יכולתי לבצע פעולות פשוטות לאורך זמן. חזרתי להליכות שאני כל כך אוהב וכדי להוסיף ק"ג ולבנות את השרירים מחדש, אפילו להתאמן בחדר כושר, לאחר עשרות שנים שהתמקדתי ביוגה, פילאטיס ושחייה.
חיים חדשים מבחינתי היום כבר אינם כוללים ברוך השם תכנון של הכוחות הפיזיים בבוקר כדי לנתב אותם לפי צרכי. כל פעולה פשוטה שאני זוכה לבצע, להכין ארוחת בוקר, לכבס, להשקות את העציצים או אפילו לקום מהמיטה כדי להרוות את צימאוני בכוס מים, זוכה להודיה מיוחדת. וואו עברתי תקופה מתסכלת מטורפת ועוצמתית כאחד.
הרגשה שנולדתי מחדש כמו תינוק, למדתי מבראשית. ממצב של תלות כמעט מוחלטת בסביבה, מתוסכל וחסר אונים, לעצמאות מחודשת וכל כך מתוקה ומוערכת.

להיבנות מחדש

אני זוכר כאבן דרך שאמרתי באסרטיביות לבתי הקטנה דיה, שאני נוסע לסניף קופת חולים לבד. כמה הכנות נפשיות עברתי, איזה פחד נורא. אבל החלטתי להתגבר ולקפוץ למים כדי להתחיל "לשחות מחדש".
אני מתחיל את הבוקר במשפט "מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם" שנתן לי את הכוחות להתחיל את החיים מחדש, כדי שאלמד להעריך אותם אחרת, לא לחוות אותם כמובן מאליו, לשחרר שליטה ומחשבה שאני הוא המנהל את מציאות חיי.

החייל המדהים Dvir Dangur

פצע קטן באצבע יכול להגביל אותנו ומכביד כל כך.
הפוסט הזה נולד בעקבות פתיחת הלב של החייל דביר דנגור. מפוסט שהעלה ״הצינור במלחמה״ וקפץ על הקיר שלי. הוא נפצע ב 7 באוקטובר ויצא בימים אלה מבית החולים, לשיקום.
להערכתי ילד בן 20 פלוס שמתמודד עם פציעה קשה, מודה על היש, ונפרד ממה שנשאר מאחוריו בחיים הקודמים לפני הפציעה. “מי אתה שתתלונן!? מי אתה!? היית שנייה מלמות! תגיד תודה שאתה חי! תגיד תודה שיש לך רגל!.. תגיד תודה שקמת בבוקר”.

דביר המדהים הזה ממשיך וכותב :
איזו הודיה מתעוררת בי על המדינה שלנו, על בנותיה ובניה המופלאים. על המשפחות הנפלאות שמגדלות באהבת אין קץ פרחים יפיפיים כאלה. ממלאות את נפשם ערכים ואהבת אדם.

להגיד ״מודה אני״ כשאני קם בבוקר

המחשבה עליהם מכאיבה ויחד עם זאת מחייבת עוד יותר, כשאנחנו מרשים לעצמנו, מתוך הרגשת הביטחון הזו, לשסע ולהשתלח בתוך עצמנו כעם, כאילו לא עברנו פה אסון קולקטיבי, כאילו שאנחנו אי שם ב 6.10.
שואל את עצמי עבור מה איבדנו את המלאכים האלה?
איך יתכן שאנחנו מוכנים להעמיד את עצמנו בסכנה איומה של פילוג ושנאה.
״אבל לפני כמה שנים אימצתי לעצמי להגיד ״מודה אני״ כשאני קם בבוקר, ומאז הפציעה בעזה המילים קיבלו משמעות גדולה הרבה יותר. בחרתי לחפש את הטוב, בעצמי, בעם שלי, בעתיד שלנו, את התקווה.
יכול להיות שזו דרך התמודדות שלי. אולי זה בסך הכול מנגנון הגנה כדי שאוכל להמשיך אחרי השנה שעברנו פה אבל לי זה עוזר..״ אומר דביר.
מייחל לכך שיום אחד נהיה ראויים לכל הלוחמים המדהימים, האזרחים, החטופים. כל אלה שלא חזרו הביתה במהלך המלחמה הזאת, ולהשבת כל אלו שעוד אפשר להשיב ולהציל…"

מרגיש לי שדביר מדבר ממש מגרוני.
זעקה לעם שלנו! הפילוג והשסעים שאנו נחשפים אליהם עלולים להוביל את האויבים מבפנים ומסביב להמשיך להכות בנו חזק רק כדי שנלמד להתאחד מחדש. בואו נתגבר ונזכה להיות אותו עם סגולה נבחר, שמממש חיבור ואהבה על פני כל המחלוקות ומנצח!