ערב אחד הגיע הנכד לבית סבו והוא כועס, נעלב ומלא טענות בגלל עוול שעשה לו חברו לכתה. הסתכל הסב בנכדו הכועס וסיפר:
גם אני בעבר חשתי לעיתים כעס ושנאה כלפי מי שנדמה היה לי שפגעו בי באופן כזה או אחר, אולם בחלוף השנים חשתי שכעס זה אינו מוביל אותי לשום תוצאה. השנאה והכעס החלישו אותי מיום ליום ודבר לא השתנה. נאבקתי ברגשות אלו פעמים רבות, ואז הוסיף: בנפשו של כל אדם וכך גם בנפשי, חיים שני זאבים בקונפליקט מתמיד. כל אחד מהם מנסה לכבוש את מקומו ולשלוט.

הזאב האחד חי בהרמוניה עם הסביבה, מגלה סובלנות ופתיחות לסובב, יודע לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יודע להתעניין לא רק בעצמו אלא גם באחר, זאב זה יודע להילחם כשצריך אולם בדרך של כבוד והגינות.

אולם בתוכי חי גם הזאב האחר…. וזה אהה!! כל דבר קטן מכעיסו, גורם לו להתקף של זעם ומרירות, הוא אינו יודע לשאול או להקשיב, הוא נלחם בכולם אוחז בשיניו ונועץ אותן עד זוב דם. זאב זה אינו מפעיל שיקול דעת – כעסו ומרירותו הם המוליכים אותו, והם המכתיבים את התנהגותו….

שקע הסב בהרהורים ואמר לאיטו: "לפעמים קשה לחיות עם שני הזאבים בתוכי, שכן, שניהם רוצים לשלוט ברוחי".

הביט הנכד עמוק בעיניו של סבו, חשב ושאל:
"ומי משני הזאבים מנצח סבא"?

חייך הסב ואמר:
"מנצח הזאב שאני בוחר להאכיל".