החיים כאילו נעצרו, חיפשתי משמעות למה אני חי? חיפשתי דרכים איך לחיות נכון לסתום את אותו חור בלב אותה ריקנות שרק הלכה וגדלה.
תנור נפט הפיץ חמימות אור צהוב סגול השלים את האווירה. סבתא יושבת עם זוג מסרגות שנעות בקצב מסחרר, סורגת לי סוודר חדש בצבע כחול מתאים להנחיות ביה"ס לתלבושת אחידה. אמא יושבת בכורסא השנייה אף היא סורגת לאבא סוודר חם לעבודה. לא הייתה טלוויזיה, לא היה מחשב. אך הפסטורליות נצרבה בזיכרון ובנשמה. כמו אותה אווירה בסרטים הוליוודים כאשר מכינים אותנו לפני דרמה גדולה.
הסוודר היה גדול בכמה מידות, "שיהיה טוב גם לעונה הבאה" אמא אמרה. מכנס ארוך של חברת כלנית שקנו לי אצל מזל התימניה בחנות בגדים ליד ערוסי, שם ברחוב הראשי לפני הפניה. אמא הייתה מקפלת מספר פעמים כמו מנג'ט של תופרים מקצוענים והייתה חוזרת על אותה מנטרה "נו שיהיה טוב לעונה הבאה". המעיל החדש שקנו לי ב"אתא" הגיע כמעט עד הקרסוליים, שמונה קפלים בידיים בשיטה של אותו המנג'ט במכנסיים. עד היום לא הבנתי למה שחזרה האופנה של מעילים ארוכים, אימצתי אותה מיד באהבה. לא באתי בטענות להורים על הצבע, הגזרה, או הקיפולים שהציקו, קיבלתי את המצב מתוך השלמה. כשקיבלתי חולצה במתנה מזאבי בן דוד שלי שהייתה עליו קטנה, הלכתי אתה ברחוב בגאווה.
גדלתי בסביבה פשוטה, כל עוד לאמא זה עשה טוב בלב אותי זה מילא.
כילד בן 8 בערך ההורים פתחו מילק בר (בית קפה, ייצור גלידות ועוגות) כל ילד היה מפנטז על חנות כזו שיהיה גם להורים שלו. מצד אחד ממתקים מנגד מצאתי את עצמי בודד ימים ולילות. נאלצתי לשמור על אחי הקטן כאשר ההורים עבדו סביב השעון. לא היה T.V לא היה מחשב אפילו לא היה טלפון קווי. אני וארבע קירות. תחושת בדידות שלא ממש ידעתי כילד איך מתמודדים אתה, אך קיבלתי את המצב שוב מתוך השלמה. דקלמתי מה שספגתי "ההורים עובדים קשה". במילים פשוטות קבל את המצב, לא שהייתה לי איזו ברירה אחרת בדיעבד.
אפילו לא עלתה בי השאלה – איפה אני בכל הסיטואציה? מישהו רואה אותי מרגיש את המצוקה? כילד מרצה אמנם קיבלתי את המצב. אך מנגד חבטתי בילדים שעיצבנו אותי בשכונה.
הבור שבלב נשאר.
עברו חלפו כמה עשורים ויחד אתם השתנתה מאוד גם הסביבה. מאז אותו סוודר כחול לבית הספר, המעיל עד הקרסוליים והג'ינס עם שמונה קיפולים שהיה טוב לעונה הבאה. מצאתי את עצמי קונה וקונה בגדים. עד היום הם עוברים איתי מדירה לדירה מפוצצים את הארונות וכל מגירה.
מהסרטים ההוליוודיים התרשמתי שאם אתחתן ייוולדו לי ילדים אלו יהיו חיים מאושרים. התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים מדהימים שאני אוהב אותם מאוד.
אך הבור הזה בלב תחושת הריקנות נשארה ואפילו גדלה, איזה תסכול, לא היה לי עם מי לשתף "לפרוק" את ההרגשה המוזרה.
וכך המשכתי לקנות סוודרים, ג'ינסים, חולצות ועוד. קניתי וקניתי לילדים לאישה כמו שראיתי בפרסומות, תקנה כך וכך תרגיש טוב. אז המשכתי לקנות עוד ועוד ובמקביל תחושת הריקנות גדלה וגדלה מאוד.
חיפשתי מה יעשה לי טוב, הפכתי פריק של ספורט, בילויים עם חברים, מפגשים חברתיים, מסיבות טיולים בארץ. וכשנמאס היינו כל חודש מבלים בחו"ל. חיפשתי ריגושים בחופשות סקי באלפים, מילא את המצברים אך די מהר מצאתי אותם שוב ריקים.
*
***
החיים עברו שינוי
פתאום החיים כאילו נעצרו. פוטרתי אחרי שנים רבות ממקום העבודה. המצב הרפואי של אבא התדרדר והוא נפטר. הזוגיות התפוררה עד שנגמרה. חברים נגוזו לא הותירו קצה חוט. נשארתי לבד. אני הילדים בהסדרי הראיה בממלכה הקסומה.
ביני לביני תכננתי תוכניות במיוחד לסופ"שים הפנויים לכאורה. אך כאשר הגיעו לא היו לי כוחות פיזיים ונפשיים לשוב ולכבוש את העיר הגדולה בסערה. מצאתי את עצמי נהנה משקט רוגע אחרי שבוע שהתנהלתי כמו כספית בקצב מסחרר ללא הפוגה.
ארוחת ערב שישי וקידוש דמיינתי כאילו כל המשפחה יחד. קילפתי את הניילון מסדרת ספרי הזוהר שנקנו שנים לפני כן בתום קורס קבלה. קראתי זוהר, עננה סמיכה של רוגע ושלווה עטפה אותי. לא יכולתי להסביר אותה במילים, שוב לאף אחד.
מאז חלפו עברו למעלה מ 15 שנים. חיפשתי משמעות למה אני חי?
חיפשתי דרכים איך לחיות נכון לסתום את אותו חור בלב אותה ריקנות שרק הלכה וגדלה.
גם היום יש ימים או תקופות שהלב נסגר, תחושת מועקה, הרגשה שאתה לבד בעולם. אך היום להבדיל, בחרתי בסביבה שנותנת לי כלים איך למלא את אותו בור גדול שנפער לא באמצעות בגדים, קניות מטורפות בקניונים, או טיולים אובססיביים בארץ או בחו"ל.
סביבה שלימדה אותי להתקדם בשלבי הסולם…
להסתכל על תמונה רחבה ולא להיות ממוקד בעצמך.
למדתי לתת במקום לקחת.
במיוחד למדתי
ואהבת לרעך זה כלל שהכי קשה ליישם אותו, כל עוד אתה מרוכז בעצמך.