אני בדרך כלל נחשב לטיפוס זהיר, כזה שבודק את המים עם אצבע, ועוד אחת, לפני ששוקל לטבול.
אבל מדי פעם נפתח חלון קטן של הזדמנות ואני קופץ פנימה בלי לחשוב פעמיים.

כך קרה כשצצה הודעה בקבוצת הוואטסאפ של המטפלים:
"דרושים מטפלים לפנק מילואימניקים, אחרי 60 יום במוצב בשומרון."

התנדבתי, למרות התסריטים שרצו לי בראש: ביטחון, פוליטיקה, תנאים.
אבל אז התבססה פתאום הרגשה בלב, קול פנימי שאמר לי "לך על זה "!
הרגע שבו אתה מחזיק יד של חייל, רואה את המבט הביישני, את הברק שחוזר לעיניים, הפיג את כל הספקות הדוממים.

מה הן כמה שעות של נתינה למול מאות ימי מילואים שהחיילים האלה כבר נתנו מעצמם מאז תחילת המלחמה?
הם יוצאים מהטיפול עם שלווה, תקווה, רוגע.
ואני? אני יוצא מחוזק. בכל פעם מחדש.

טיפול בתנאי שטח.

לפעמים שולחן חדר אוכל ועליו מזרון ספוג הופכים לאחלה מיטת טיפולים, אוהל מאולתר, והעיקר מגע שמבטא את תפילת הלב.

התבקשתי לאסוף מרחובות מטפל כירופרקט מארה"ב – וכך זכיתי להכיר את מארק.
איש גדול ממדים, רגיש במיוחד, בשנות השבעים לחייו.
בעלים של קליניקה בשיקגו עם צוות של כעשרה מטפלים.
בדרך חזרה מארק שיתף אותי שהמרפאה שלו מבוססת על שיתוף בין שיטות טיפול שונות. כל אחד מהמטפלים תורם את חלקו וכולם יחד עוזרים למטופל להגיע לאיזון.

ביום המשותף שלנו, טיפלנו מיטה ליד מיטה. מארק פנה אליי מספר פעמים וביקש ממני "לשחרר" באמצעות הילינג ורייקי חיילים עם שרירים תפוסים. לא ניתן היה לסייע להם פיזית בכירופרקטיקה בשל המצב הרגשי.
רק אז, כשהשקט חזר לנפש, הוא הצליח לשחרר גם את השרירים שנתפסו מהמתחים.
מארק לימד אותי לזהות אזורים בגוף על פי סוגי טראומות רגשיות ועל האופן שבו כל כאב פיזי נושא גם סיפור פנימי.

הבנתי שוב:
שיתוף פעולה הוא המפתח – לא רק בטיפול אלא בחיים.
כמו בגוף האדם – כל איבר חשוב, כל תפקיד הינו בעל השפעה. רק כשהכול עובד בהרמוניה, מושגת בריאות אמיתית.

כשמשהו משתבש – לא רק האיבר הפגוע נפגע, אלא כל ההרגשה.
כשאנחנו משתפים פעולה, כל מערכת – גופנית, רגשית או אנושית – יכולה להתרפא.