פחד חרדה שמע לא רואים אותי. אני לא קיימת כך הרגישה #הפולניה_שבי יום חמישי בחיק המשפחה!

כתבתי לא מזמן מאמר שבנות הן לאבא. אז מה זה אומר שאם יש לי בן הוא לא חלק ממני במשפחה?

אז הבן היקר שלי התחיל ללמוד, אני ממש גאה בו כל הכבוד. יד הגורל עזרה קצת וקרבה אותו לפתח תקווה לעיר הגדולה. "אבוש מה התוכניות שלך מחר" בשפה הורית: "אבא אני צריך את הרכב, אין לי איך להגיע ללימודים מחר." על הדרך עסקת חבילה בית חם, אוכל טרי, חום ואהבה.
אז בשבוע הראשון הכל תקתק כמו שעון וכולנו היינו מרוצים. אך בחמישי האחרון הגיע הפיצוץ שהפך את פני הדברים.

ימי חמישי פינת "אבוש".                                                                                                                                                 הקטנה שלי, שימי חמישי הפכו מאז שהתגייסה לפינת אבוש הפולניה_שבי שעוטפת, אוספת, מבשלת מפנקת. פתאום צריכה הייתה להתמודד עם פולניה כפולה. שמביא גם הפעם צרכים של עוד אחד במשפחה.

התמודדות סימולטנית כגבר עם 3000 מצבים: בישולים, כביסות, קניות, תאומים, תמיכה וחיזוק פה, עידוד והתחשבות באחרים. ומה עם החברים? צריך לדאוג גם להם… מעל כל המצבים. העיקר שבורא עולם וכולם יהיו מרוצים.
וואלה הייתה לרגע תחושה נפלאה, אני מצליח הפאזל מושלם הכל מתקתק כמו מכונה. כולם מרוצים אפילו כאשר בעלת הבית תוך כדי הכעוס, נאלצתי להפסיק בשיא האקשן ולהוריד את המסמכים. מהקומה ה17 עד למטה פרויקט בפני עצמו כאשר כל כך לחוצים.

ואז פתאום ללא התראה מוקדמת.                                                                                                                                  דווקא במצב ה 3001 שכמעט נראה היה שהפעם הצלחתי…מעדתי, ועוד בגלל מה?! בגלל מחשבות ביקורת על פולניה_שבי, כאשר היא נאלצת לחרוג קצת מחוקים וגבולות שהיא קבעה. כולה גרמה לחוסר נוחות קל ופוגעה בשני נהגים בזרימה של התנועה, "אחרים עושים זאת כל פעם מכעיסים אותי נורא". והשיח הפנימי לא פסק היא המשיכה "זה לא בגללי הפעם, זה כדי לא לפגוע בתדמית האבוש בעיני הילדה הקטנה".

אני חושב ביני לביני הרגשת תסכול, יחד עם רגשות אשם פתאום מציפה. למה התפוצצתי על הילדה הקטנה?
וזאת אחרי שבוע שלא התראינו האחד עם השנייה.
ודווקא שנייה לפני אותה פגישה שבועית חמימה פינת אבוש שיכלה להיות חמה, לבבית ומקסימה.