נ. הייתה לי אוזן קשבת. יכולתי לדבר שעות ללא הפסקה. נ. הייתה שם, קשובה לסיפורים כמו מקלדת שרושמת אותיות, שהופכות למילים ומעבדת אותם לשפה אחרת שלא הכרתי, מילים המבטאות הרגשה. לפעמים בתמימות הרגשתי כל כך פתוח ובטוח לשתף. לא הבנתי בשפה החדשה את המשמעות לסיפורים שצפו ועלו מהבטן התחתונה. כמו המתינו בסבלנות לרגע המתאים כדי לצאת כאשר הנשמה הייתה מוכנה. 

שבת בבוקר, שעת בוהריים, חוף קליה, הנקודה הצפונית ביותר בים המלח. נ. הייתה שם קשובה ודרוכה לקלוט מה שאני לא הבנתי שהרגשתי כמו בפעמים הקודמות. שיתפתי כהרגלנו בסיפורים, אבל אלו לא היו סתם סיפורים, זהו סיפור חיי. למה דווקא שם? למה באותו הזמן? הרי חלפו שנים על גבי שנים. כפי הנראה היה מי שהחליט עבורי, העניק משמעות עמוקה למילים שיצאו כבר בעבר. אך ללא הבחנות ותובנות של אדם שהרגש בגר.

זה קרה כמה עשורים לפני כן. שנים לא יכולתי להתחבר ולהכיל את עוצמת הפגיעה באמון, בבגידה, אז באותה התקופה. מנקודת מבט ילדותית דרך “משקפיים מקולקלים” אגואיסטים, יכולתי לראות, או יותר נכון להרגיש, לצערי, רק את עצמי והרצונות שהתעוררו ופעלו בי מתוך אינסטינקטיביות וחוסר מחשבה רחבה. ציפיתי, קיוויתי, חשבתי שאולי היא תתגבר ותגיע לסליחה. לרגע היה נדמה ש… אך לאורך ציר הזמן כנראה שעוצמת הפגיעה הייתה הרבה יותר גדולה.

עברו חודשים, חלפו שנים, האהבה נשארה, אך הכאב, המרירות, הפגיעה נשארה. קשה לקבל דחייה. ״למה זה לא יכול להמשיך?״ זעק הרצון לקבל, ״זה כואב נורא״.

שבת בבוקר, שעת בוהריים, חוף קליה, הנקודה הצפונית ביותר בים המלח. נ. שאלה שאלה. אני לא זוכר מה הייתה השאלה. אך כאב חד פילח את הלב כאילו חץ פגע בו ונחצה. השכל הבין בשבריר שנייה, וואו כמה היה זה נורא.

 

סליחה

עברו כמה עשורים מאותו מקרה. חלפו להם כמה שבועות אולי חודשים אחרי אותה שבת בבוקר עם נ. שעת בוהריים חוף קליה הנקודה הצפונית ביותר בים המלח.

ניגשתי אליה, ידעתי היכן למצוא אותה. חזרה בתשובה ובעלה קיבל אותי החמוד בברכה. הנחתי תפילין בזכותו ואפילו זכיתי לתפילה. בטוח הוא לא ידע מי או מה, להערכתי הסיטואציה שנים הייתה מכוסה בהרבה שכבות עמוק גם אצלה בתוך “המגירה”. למרות שיד הגורל הפגישה בינינו כבר בעבר, טוב נו לפעמים גם עזרתי לו קצת 🙂 החלפנו מילה פה, מילה שם מתח באוויר כל אחד פנה לדרכו ויאללה bye,

הפעם היה זה מפגש בין נשמות שהרגישו רטט שונה. הפעם הגעתי מתוך ברור עמוק שעלי לבקש סליחה ומחילה. ולא מאותו רצון אגואיסטי למילוי השד רק הוא יודע את מה.

פגישה, מבט מופתע בעיניים. לא היו צריכים להיאמר הרבה מילים מקדימות. מבוכה… קושי ואז ביקשתי “סליחה”. מתוך אותו כאב וצער, מתוך אותה צביטה בלב שהרגשתי בחוף קליה בלי להוסיף עוד מילה, והסליחה בשנייה התקבלה. פטפטנו על הא וקצת על דא, יכולתי להרגיש שוב לרגע קט אפילו חמימות מקירות ליבה. מאז לא נפגשנו לא היה צורך כנראה עבור מה… בעצם מי ידע?

– – – –

עברו חלפו שוב השנים, מצאתי את עצמי ריק מתוכן. אפילו שבת בבוקר שעת בוהריים חוף קליה הנקודה הצפונית ביותר בים המלח כבר לא עשתה לי את זה.

מהמקום “הנמוך” ביותר שלא יכולתי לדמיין, צמחתי וטיפסתי למחוזות עליונים. מצאתי סוף סוף מזור לגוף לנשמה אחרי אין סוף חיפושים, מקום חדש נרקם. כאשר הפה והלב שווים מילים הם מנגינה טבולה במעמקי רגשות.

סליחה אז מגיעה מתוך מקום פנימי עמוק “מעומקא דליבא” שממיס את לב האבן שנסגר ואטם עצמו מאותם הפגיעות.

 

יום הכיפורים

יום כיפורים 2020 בפתח. חלפו עשורים מאז… ועוד שנים רבות מאותה שבת בבוקר עם נ. שעת בוהריים חוף קליה הנקודה הצפונית ביותר בים המלח. ביום הכיפור הזה נפסיק להצדיק את עצמנו. נתפלל שנראה בחוש את אותו יצר הרע. נתפלל שאור יאיר על אותם מקומות חשוכים נסתרים מעינינו, ויראה לנו איפה בדיוק אנחנו נפרדים ומה אנחנו מפסידים. נתפלל לאחות את הקשרים בינינו, להשתחרר מכל המגבלות, נתפלל להיות עם אחד למרות המרחק.