נ. הייתה לי אוזן קשבת. יכולתי לדבר שעות ללא הפסקה. קשובה לסיפורים כמו מקלדת שרושמת אותיות, שהופכות למילים ומעבדת אותם לשפה אחרת שלא הכרתי, מילים המבטאות הרגשה. לפעמים בתמימות הרגשתי כל כך פתוח ובטוח לשתף. לא הבנתי בשפה החדשה את המשמעות לסיפורים שצפו ועלו מהבטן התחתונה. כמו המתינו בסבלנות לרגע המתאים כדי לצאת כאשר הנשמה הייתה מוכנה.
שבת שעת בוהריים, חוף קליה, הנקודה הצפונית ביותר בים המלח. נ. הייתה שם קשובה ודרוכה לקלוט מה שאני לא הבנתי שהרגשתי כמו בפעמים קודמות בהן שיתפתי כהרגלנו בסיפורים, אבל אלו לא היו סתם סיפורים, זהו סיפור חיי. למה דווקא ים המלח? למה באותו הזמן? הרי חלפו שנים על גבי שנים. כפי הנראה היה מי שהחליט עבורי, העניק משמעות עמוקה למילים שיצאו כבר בעבר. אך ללא הבחנות ותובנות של אדם שהרגש בגר.
זה קרה כמה עשורים לפני כן. שנים לא יכולתי להתחבר ולהכיל את עוצמת הפגיעה של הבגידה באמון, אז באותה התקופה. מנקודת מבט ילדותית דרך “משקפיים מקולקלים” אגואיסטים, יכולתי לראות, או יותר נכון להרגיש, לצערי, רק את עצמי והרצונות שהתעוררו ופעלו בי מתוך אינסטינקטיביות וחוסר מחשבה רחבה. ציפיתי, קיוויתי, חשבתי שאולי היא תתגבר ותגיע לסליחה. לרגע היה נדמה ש… אך לאורך ציר הזמן כנראה שעוצמת הפגיעה הייתה הרבה יותר גדולה.
עברו חודשים, חלפו שנים, האהבה נשארה, אך הכאב, המרירות, הפגיעה נשארה. קשה לקבל דחייה. ״למה זה לא יכול להמשיך?״ זעקתי ״זה כואב נורא״.
אותה שבת שעת בוהריים, חוף קליה, הנקודה הצפונית ביותר בים המלח נ. שאלה שאלה. אני אפילו לא זוכר מה הייתה השאלה. אך זוכר אני איך כאב חד פילח את הלב כאילו חץ פגע בו ונחצה לשניים. השכל הבין בשבריר שנייה וואו כמה היה זה נורא.
סליחה
זמן מה אחרי אותה שבת עם נ. בחוף קליה הנקודה הצפונית ביותר בים המלח. ניגשתי אליה, ידעתי היכן למצוא אותה. חזרה בתשובה ובעלה קיבל אותי החמוד בברכה. הנחתי תפילין בזכותו ואפילו זכיתי לתפילה. בטוח הוא לא ידע מי או מה, להערכתי הסיטואציה שנים הייתה מכוסה בהרבה "שכבות אבק" גם אצלה איפשהו עמוק בתוך “המגירה”. למרות שיד הגורל הפגישה בינינו מספר פעמים בעבר (טוב נו לפעמים גם עזרתי לו קצת). 🙂 היינו מחליפים מילה פה, מילה שם הרגשתי את המתח באוויר. כל אחד פנה לדרכו יאללה ביי.
הפעם היה זה מפגש בין נשמות שהרגישו רטט שונה. הגעתי במטרה אחר ברור עמוק להבנה שעלי לבקש סליחה ומחילה. ולא מאותו רצון אגואיסטי למילוי השד רק הוא יודע את מה.
פגישה, מבט מופתע בעיניים. לא היו צריכים להיאמר הרבה מילים מקדימות. מבוכה… קושי ואז ביקשתי “סליחה”. מתוך אותו כאב וצער, מתוך אותה צביטה בלב שהרגשתי בחוף קליה בלי להוסיף עוד מילה, והסליחה בשנייה התקבלה. זה מדהים שכאשר "הפה והלב שווים" הסליחה אז מגיעה מתוך מקום פנימי עמוק “מעומקא דליבא” שממיס את לב האבן שנסגר ואטם עצמו מהחשש שוב להיפגע.
פטפטנו קצת על הא וקצת על דא, יכולתי אפילו לחוש לרגע קט חמימות מקירות ליבה. מאז לא נפגשנו לא היה צורך כנראה, עבור מה… בעצם מי ידע? כולנו עושים טעיות ופוגעים אחד בשני. ללא טעויות אין הליך למידה. התעלות בקשת סליחה ומחילה בונה ומרחיבה את הכלי הרוחני.
– – – –
יום הכיפורים
מאז אותה פגישה חלפו מספר שנים בהן הרגשת הריקנות גדלה וגדלה. אפילו שבת בבוקר שעת בוהריים חוף קליה הנקודה הצפונית ביותר בים המלח כבר לא עשתה לי את זה. מהמקום “הנמוך” ביותר שלא יכולתי לדמיין, צמחתי וטיפסתי למחוזות עליונים. מצאתי אחרי שנים של חיפושים סוף סוף מזור לגוף ולנשמה.
בליבי בקשה 🙏 שביום כיפור זה נפסיק להצדיק את עצמנו. נבקש לזהות את אותם מקומות חשוכים הנסתרים מעינינו בהם פגענו באחרים. נפתח יכולת לראות ולהרגיש עד כמה אנו נפרדים, נבקש יחד לאחות את הקשרים ולפתוח את הלבבות ♥ ♥.
נתפלל להיות עם אחד מאוחד.
