שנים הסתכלתי על חיי דרך אותה עדשה.
חיפשתי איפה טעיתי, מי פגע בי והאם הדברים יכלו להתנהל אחרת.
רק הרבה יותר מאוחר עלתה בי שאלה אחרת: מה אם לא טעיתי?
יתכן שהמסלול מדויק וזה אני שלא הבנתי אותו בזמן אמת?

1 בינואר גשם זלעפות, קור אימים, יצאתי לאוויר העולם פג במשקל 1.7 ק"ג, כנגד כל הסיכויים במטרה להציל את אימא שאובחנה עם רעלת הריון קשה. כך במשקל תרנגולת ממוצעת הוציאו אותי מבית החולים, לבית ערבי של עמידר, בפַאתֵי העיר רמלה.

מסתבר לפי חוקי האסטרולוגיה, שכוכב שבתאי הנקרא גם סאטורן, מלווה אותי מהשנייה הראשונה, מלמד אותי להתמודד עם המציאות, להציב יעדים ארוכי טווח ולבצע שינויים הכרחיים בחיים דרך קשיים, קבלת אחריות, הצבת גבולות, התמודדות עם אתגרים, התבגרות, שיעורים קרמתיים ומבנה, ונחשב ל"מורה הגדול" או "המחנך". אסטרולוגים מגדירים אותו כקובע את חוקי המציאות, מגדיר מגבלות ומסייע בבניית בסיס איתן.
האם נקבע עבורי נתיב אישי שתחילתו ברגע היוולדי?ואני שואל את עצמי איזה כוח קבע לי את אותה נקודת זמן שאני אצטרך להתמודד עם החיים בדרך שתוכננה עבורי?
דרך שמשפיעה עלי ועל הסובבים אותי במסע חיי בכל רגע ורגע.
אפשר לדמות זאת לשמש המאירה באותה עוצמה, אך כל אחד מרגיש חווה אותה באופן שונה.

נדבקתי לעמוד חשמל תקול

אני שב לילדותי "מזפזפ" בציר הזמן. אני מעריך שהייתי בגיל גן. קיץ, חופש גדול, שיחקנו כל ילדי הרחוב הצדדי הקטן, הרב קוק בחולון, מחפשים מעשי קונדס מהנים.
מול הבית שלנו שכן בניין הרבנות של חולון. יואב חברי ז"ל, הרגיש שמשהו אינו כשורה, אבל, היינו ילדים לא הבנו את ההשלכות שיכולות להגרם.

"יאוו איזה אוויר טוב יש כאן למעלה", הוא אמר ואני, בתמימותי טיפסתי על גדר האבן, אחזתי בעמוד התאורה שניצב בכניסה לבנין הרבנות. ברגע נדבקתי לעמוד וראיתי את דלת הכניסה כמו עולה באש. מסיפורים ששמעתי, הסתבר שאבי הכלה הגיע בדיוק וניסה להציל אותי, נדבק אלי. אחריו החתן תפש חפץ כלשהו ושחררו אותנו מהעמוד.
אני חושב שאלוף העולם לא רץ כל כך מהר כמו שאני רצתי הביתה לאמא. לקחו אותי למגן דוד וחבשו את ידי שהיו מלאות שלפוחיות…

למה אני משתף אתכם בסיפור הזה? זה מזכיר לי את סיפורי הרשלה מאוסטרופולי שגדלנו עליהם. כול החברים שיחקנו השתעשענו. אני גם הייתי שם אך, אך רק אני נדבקתי לעמוד חשמל תקול.

סיפור אישי על בחירות, כפייה, וצירוף מקרים שהפכו בדיעבד לדרך אחת רציפה

ואני מריץ את ציר הזמן
כ- 10 שנים קדימה. רצה גורלי הטוב ומבחנים למדידת רמה לימודית, כיוונו אותי לבית ספר מקצועי ברשת אורט, במגמת מכניקה עדינה. שם הכרנו אברהם ואני. אמנם היינו יחד בתנועת נוער, אך בשנה זו נרקמה החברות בינינו, שמזה עשרות שנים, ועד היום נותרה איתנה ואמיצה.

סיימתי בהצלחה שנה ראשונה וזכיתי להתקדם למגמה הטובה ביותר – חשמל ואלקטרוניקה. היום, מניסיוני כמטפל, הטראומה שחוויתי על הגדר בכניסה לרבנות, ולא טופלה, היוותה מחסום נפשי רגשי שמנע ממני להתחבר למקצוע ואף עורר בי רגשות עזים במשך כל אותה השנה.

התוצאה הייתה שנשארתי כיתה ובנוסף אבי תפס אותי מעשן ומתוך דאגה ורצון לעזור החליט, בהתייעצות עם אחיו יונה, לשלוח אותי לפנימייה. התכווצתי, אך קיבלתי את ההחלטה בהכנעה. פחדתי מאוד מהלא נודע, לעזוב את הבית, חולון עיר ילדותי, הסביבה בה גדלתי, המשפחה, החברים, השכנים.

בתור נער לא יכולתי להבין את הרציונל שעמד מאחורי המחשבה של אבא ואחיו לנתק אותי מסביבה שלדעתם השפיע עלי לרעה. שנים כעסתי על כך מאוד. (דודי יונה עזב בזמנו מיוזמתו את הבית, לפנימית נהלל וזכה לחוויה טובה).

בדיעבד זו תקופה שהצילה ושינתה את חיי. גיליתי את עצמי וכישורי, פרחתי חברתית ולימים המלצתי גם לאחי ולבן דודי להירשם לכפר הירוק.

התקופה בה למדתי בכפר הירוק שימשה קרקע פורייה להכנה להמשך מסע חיי. נדרשה מאיתנו התמקצעות בתחום חקלאי ואני בחרתי להתמחות בענף הנוי. לאחר שביליתי שלוש שנים עם מנהלי המגמה זכריה ויחיאל בטיפוח שטחי הנוי בכפר, במיוחד במהלך הלימודים העיוניים שהכינו אותנו לבגרות. נזרע בי הזרע הראשון ללמוד אדריכלות גנים ונוף, תחום שלא היה מפותח בארץ באותן שנים ולדברי יחיאל לימדו אותו רק באנגליה.
באנגלית לא שלטתי ולאחר הגיוס, הרצון נעלם ונשכח ממני.

התבוננות אישית על תחנות חיים שלא בחרתי, אך עיצבו אותי

רק במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהבית,בטיול הגדול בארה"ב אחרי הצבא הכל התחבר. התגבשתי, שבתי לארץ ונרשמתי ללימודי ארכיטקטורה.
המארג הרגשי דרש תנועה וקשרים עם אנשים. בסיום הלימודים לא ראיתי את עצמי יושב לשרטט שעות במשרד אדריכלים. את כישורי במכירות ספגתי בעסק המשפחתי כבר בגיל 8-9 בו עבדתי בחופשות ושבתות.

במפגש חברים אקראי בשישי בערב הכרתי את אחיו של מנכ"ל חברת אקרשטיין.
החברה חיפשה בדיוק איש מכירות, התקבלתי מיד למשרת מכירות באולם תצוגה. כך צמחתי ב"משפחת אקרשטיין" במשך 20 שנים. יכולתי לשלב מכירות עם ארכיטקטורה והאהבה שלי לפיתוח סביבתי.

עם השנים הפכתי למנהל מכירות של אזור המרכז וזכיתי לסגירת המעגל עם יואב ז"ל החבר ש"חישמל" אותי. מסתבר שעם השנים הפך לקבלן ונזקק לחומרי פיתוח מאקרשטיין.
לקחתי חלק בפרויקטים מבתים פרטיים, מבני ציבור ועד פיתוח שטחים בקנה מידה עירוני. בהם יכולתי לממש את כישורי האדריכליים ומכרתיים. ולהטמיע מוצרים המתאימים בהתאם לאופי הפרויקטים.

במקביל נישאתי, נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים. בזכות קישורי הצלחתי לבנות בית מדהים למשפחה.
עד שיום בהיר אחד גם פרק "משפחת" אקרשטיין הסתיים. תכף אחריו התפרקה המשפחה הגרעינית התגרשנו. אבי נפטר ונסגר פרק נוסף בחיי.

משהו בתוכי רצה כל הזמן לזוז,
והמציאות לא נתנה לי להישאר במקום אחד יותר מדי זמן.
החיים שינו כיוון למחוזות שהיו מודחקים בתת ההכרה.
רצון שנזרע עוד בהיותי נער בכפר הירוק לגלות כוח הנמצא בהסתרה מעבר לעולם הזה, עלה והסעיר אותי.
לא כי חיפשתי להפוך את עורי, אלא כי הייתי צריך להבין לעומק איך נראית תקיעות מבפנים, ואיך אפשר להתחיל לנוע ממנה החוצה.
הרגשתי כזורם, צף כמו גזע עץ על מי הנהר,
ליעד שלא תמיד ברור,
אבל מורגש.

הרבה שנים ראיתי את חיי כסדרה של “סטיות” מהמסלול.
היום אני מעז לבחון אפשרות אחרת:
אולי זה היה המסלול עצמו.
לא תמיד נעים,
לא תמיד מובן,
אבל כזה שעיצב אותי שלב אחר שלב והוביל אותי בדיוק לכאן, לאפשרות לברר את שאלת מהות חיי.