"שוב כלב השתין במעלית, איזו חוצפה…" "תסתכלו במצלמות תתפסו את האחראי…"
דיונים מלאי פאתוס על זמני מעלית שבת עבור משפחת דתיים מהקומות העליונות בבניין.
"תפסיקו לעשות רעש…"
האשמות, ביקורת הדדית, ויכוחים, האשמות והרבה חוסר הסכמה.

מדי פעם אפשר למצוא ב whatsapp גם פרגונים ובקשות לעזרה כמו : "למי יש משאבת הנקה לשעה / למי יש מקדחה…?" ומיד שכנים מתגייסים ברצון לעזרה…
לפני זמן מה היה לי פיצוץ בצינור מים, שכן מקסים הושיט לי יד.
"חיים שכאלה" ב whatsapp בניין בן 21 קומות, בלב העיר פתח תקווה.

בד״כ אני נמנע. לא מעוניין "להישאב" לאותם ויכוחים עקרים ומרעילים. להבדיל, אני נשמר גם ובמיוחד מהתקשורת, המפיצה ים של אינפורמציות שליליות המכווצות לי את הבטן בשנייה.
מחזיק את עצמי חזק, לא לצפות בחדשות או סרטונים ברשת, כבר מהשבת האחרונה. המעט שראיתי, ממש שרף את הלב והכניס למארג הרגשי עצבות נוראית, פחדים, חרדות, דאגה אין סופית וכל אותן פריזמות של תחושת קשות, שלא ממש תורמות לי אישית ולאיש מאתנו, בתקופה קשה זו.

במהלך היום אני בקשר רציף עם ילדי. כל אחד מהם משתף אותי בקשיים שהוא חווה. הבן איבד חברה, שהייתה בת זוגו בגיל העשרה ונרצחה באכזריות במסיבה. הוא ממש שבור נפשית. הבת הקטנה איבדה חברים איתם שרתה בצבא. הבת הגדולה בדאגת יתר, אינה מצליחה להירדם ולתפקד. חברים שלה בשדה הקרב. הלב צועק על הסבתא התינוקות וכל החטופים, על ילדים שנרצחו באכזריות.
שלושת ילדיי ניזונים מאמצעי התקשורת בכל רגע. ויחד עם זאת, מכבדים את החלטתי להתנתק ממנה. בשיחות הם פורקים כאב, לחץ, חרדה. אני מכיל ודרכם סופג את האווירה.

אני לא מנותק מהמצב, למרות שמשתדל לשמור על מרכז רגשי מאוזן. כמה פעמים ביום צופה בכותרות ומתעדכן.
חברים קרובים מאוד אלי, נלחמים מול החמאס, הדאגה והמתח קשים מנשוא. מסוקים נוחתים במנחת מול ביתי במשך היממה כולה, מובילים פצועים לבית חולים בלינסון.
המתח, העצבות, הדאגה נישאים באוויר, ממדי הזוועה מכים בלב כולנו בעוצמה.

כולנו אשמים!

מטורף שבתוך כך, עדיין נשמעות האשמות הדדיות, שזה קרה בגללך וזה קרה בגללו וזה התחיל משם.
חברים, כולנו אשמים, אין בנו אחד נקי!
כל אחד צריך להרגיש שהאסון הזה נוצר בגללו! בגלל השנאה, הרגשות הקשים וליבוי כוחות הפרוד, שהגיעו לפני המלחמה עד לקצה גבול היכולת.

אתמול התלותי לבתי, נסענו לדירתה שבמרכז ת"א כדי לקחת קצת בגדים ולהשקות את העציצים.
נקלענו לשתי אזעקות בהפרש של 10 דקות. ירדנו מיד למקלט, הקטן כגודלו של הממד שלי בבית. פגשתי בפעם הראשונה את השכנים הנחמדים. אלינו הצטרפו גם כמה חבר׳ה שהיו ברחוב וחיפשו הגנה. אפילו הכלבים, פאו של דקל שתמיד נובחת על כלבה אחרת בבניין, התעלו וכיבדו האחת את השנייה.

ואני שואל שוב את עצמי. למה?
למה צריכים מלחמות כדי ש נתעלה מעל עצמנו ונפתח את לבנו המאובן לסביבה?
תסריט החוזר על עצמו כל מלחמה מאות ואלפים מתנדבים, מכינים סנדוויצ'ים ואוכל לחיילים.
מדוע רק עכשיו, כאשר אסון לאומי מאיים עלינו ומשפחות שלמות בכאב כל כך עצום,
הרשתות מלאות במסרים שמחזקים את כוחנו המיוחד, כשאנו פועלים האחד למען השני.

שמעתי איש חכם אומר: כמו חיות, כאשר הן בורחות משריפה ביער, אינן טורפות אחת את השנייה. כך עם ישראל, כאשר נמצאים בצרה מול אויב משותף, מפסיקים "לטרוף" אחד את השני.

אני נושא תפילה

מי ייתן והמלחמה תסתיים במהרה וכולם ישובו בריאים ושלמים הביתה.
שנצליח להתעלות מעל היצר הרע למטרת חיים יותר גבוהה, לחיבור והרגשה איש את רעיהו,
לבריחה מאש שנאת אחים לאהבה, בכל רגע ממש 🙏

#עם_ישראל