הרגשתי כל כך דחוי, הבטן התכווצה, המילים לא יצאו נדהמתי מהתגובה.
כשהתיישבתי בספסל השמאלי ליד החלון, הכעס החל עולה עבר לו זמן מה עד שנרגע.
היה קשה למרות שאני אומר ל #הפולניה_שבי בכל פעם חיים תתייחס לכולם באהבה.
כשאני רואה אנשים עושים משהו שאינו נכון, שהוא אפילו הפוך לחלוטין מקו החשיבה.                                                         אני שוב מזכיר לעצמי חיים להתייחס בסלחנות, הם הרי לא עושים את זה בכוונה.

שעת בין ערביים. היו לי שעתיים התלבטתי בין אם לשוב הביתה, אחרי יום ארוך ועמוס. או לקפוץ לבקר את הבנות שלי, שלא ראיתי שבועיים. בדירה החדשה של דקל, הבת הגדולה.
כל כך השתוקקתי לפגישה, שהמתנה של 15 דקות ויותר לאוטובוס קו 22 מכיכר המדינה לכיכר דיזנגוף. ואני עם גב חצי תפוס. עברו להם חלפו כאילו בשנייה.
עמדנו בתחנה מקבץ אנשים מקצוות האוכלוסייה. זוג דתי, בחור ועוד בחורה. כל אחד הגיע מרקע אחר לאותה נסיעה.

לא יצא לי לנסוע באוטובוס כבר זמן רב, ולא ידעתי שאני מחויב לרב קו. ההתנהגות הגסה, רוטנת, כעוסה ועוינות של הנהג אלי, לזוג הדתי לשאר הנוסעים "שהפריעו את שלוותו" בשאלה או בקשה. הצליחה לטלטל את חיים, ולפולניה שבי לקח זמן רב עד שהצליחה להירגע.

בסיום הנסיעה שכחתי שצריך לצלצל בפעמון, אם רוצים לרדת בתחנה. מאחר ולא צלצלתי הנהג לא פתח את הדלת האחורית. גם לא הקשיב לבקשה שלי "נהג פתח את הדלת האחורית". הנהג פשוט נתן גז והמשיך בנסיעה. ואז עצר את האוטובוס בבלימה עלימה ושאג לעברי "צריך לצלצל אם רוצים לרדת" ירדתי במהירות, לא היה טעם לתגובה. על הקבלה רשום נסיעה טובה ב "דן", עבורי זו הייתה ממש אכזבה.

לכאורה תסריט פשוט אלפים חווים אותו מידי יום, נסיעה בתחבורה הציבורית. אך הוא כל כך עמוק משקף אותנו את החברה הישראלית. את הניכור והדחייה אחד מהשני במדינה כל כך, אומרים כולם קטנה.

בדרך חזרה באותו קו 22 מדיזנגוף הפעם לכיכר המדינה. זכיתי לחוויה מתקנת. נהג אדיב שאפילו זכר "בחור רצית לרדת בכיכר המדינה". אמר באכפתיות ודאגה, כאשר הגיע לתחנה.
לעומת זאת נדהמתי. כאשר בחור צעיר, ילד ממש עלה עם עגלת תינוק מהדלת האחורית, כך סימן לו הנהג. האנשים סביב היו טרודים לא הרגישו את הבלבול החשש של האב. הדילמה אם לעזוב את עגלת התינוק, או להעביר את הרב קו לנהג. הוא עמד להשאיר את עגלת התינוק ללא השגחה. חוסר ניסיון כאב צעיר הוביל אותו לקחת החלטה שגויה. מזל ש #הפולניה_שבי קמה במהירות, עצרה אותו בזמן. הרגשתי כמו בסרט, כמו סופרמן והעברתי את כרטיס הרב קו לנהג.

איפה הימים בהם קמנו למבוגרים באוטובוס כאשר לא היה מקום ישיבה. היום הצעירים מחפשים מקום לשבת כדי לנצל את זמן הנסיעה לצלול לתוך המסכים הקטנים… במקום לתקשר עם האנשים סביבם.
איפה הימים שיישמנו את המצווה "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" הצעירים היום כבר לא שומעים אותה, לאן היא נעלמה?
איפה הימים בהם היינו רגישים, חמימים, מכבדים אחד את השני.
החיים יכולים להיראות אחרת.

כמו במשפחה אחת גדולה המתנהלת בדאגה הדדית, קוראים לזה אהבה.