כבן לאם ניצולת שואה מרכז הבית תמיד סבב סביב אוכל. כך שלכל חג היו המאכלים המאפיינים אותו, להם המתנתי בציפייה גדולה. אהבתי את כינוס המשפחה, אך מנגד חסרו לי מאוד המנהגים. אולי בגלל זה מגיל מאוד צעיר חיפשתי משמעות לחיים, כך נולד לו החיסרון הגדול לרוחניות.
הילדים היוו קטליזטור ל "תיקון", בזכותם שילבנו את השניים אוכל ומנהגים שכל חג הביא אתו. במיוחד נהנינו מהאווירה המיוחדת מגיבוש המשפחה.
את חג חנוכה חגגנו בפשטות: הדלקנו נרות צבעוניים מקופסת קרטון תכלת שעליה מודפסת מנורה, קינחנו בסופגנייה קלסית מטוגנת במילוי ריבת תות עליה חצי-קילו אבקת סוכר. לטקס (לביבה) מתוקה או סופגניות אשל מהירות שהסבתא המאומצת השכנה יהודית לימדה אותנו שהיו בריאות יותר וטעימות נורא.
מאז כמו שאומרים הזקנים חלפו הרבה מים בנהר. גדלנו, כל אחד הפך דעתן. מסופגנייה פשוטה החלפנו אותה בסופגנייה עם קרם שוקולד-חלב וצ'ייסר אגוזי-לוז. לאלה בעלי טעם טוב מרמלדת פטל-ורדים בציפוי פירות אדומים. לאניני הטעם לא עובר החג ללא סופגניית ריבת חלב בציפוי סוכריות קופצות ויד הדמיון הפורה עוד נטויה.
הפכנו מנופחים כמו סופגנייה מצופים כל אחד ייחודיות משלו. אולם הקושי התחיל כשכל אחד שכנע את האחרים שרק הטעם שלו גן-עדן. שהוא צודק וכולם צריכים להיות "מצופים" כמוהו. התחלנו להכפיש זה את הסופגנייה של זה. "מועכים" חזק עד שכל "הקרם משפריץ" החוצה.
תכלס כולנו עשויים בצק, טבולים עמוק בשמן; אלא כל אחד עשוי מרקם אחר, מתהדר בצבע משלו. אין צורך לכפות את טעמינו על האחר, בטח לא לדכא את טעמם השונה של האחרים. כל הרעיון של החג הוא לא לבטל את השוני אלא להתקשר מעליו.
כל אחד הוא אור קטן וכולנו יחד אור איתן.
כי דווקא בחיבור בינינו מעל הטעמים המנוגדים נוצרת הרגשה של שלמות והתחשבות. וכל אחד מתענג מהציפוי המתוק של האחר במקום לבלוס את הסופגנייה שלו ולמרמר.
