פתאום משום מקום אזעקה. אינסטינקט ראשוני חשבנו הנה שוב תקלה במערכת ההפעלה. שנייה עוברת מפנימים וואלה זה אזעקת אמת. כבדות נוראית הרגשה שאין כוח עכשיו להתמודד. ומייד זינקנו לחדר המדרגות. המקום "המוגן" המומלץ לפי פיקוד העורף בבנייני מגורים. בום ועוד אחד איזה פחד היינו בהלם. אנו במרכז המדינה בת"א. התאוששות קלה, השלב הבא כל אחד מתקשר לקרובים לו ביותר לדעת אם כולם בסדר בדאגה.
חולפת עוד שנייה מבטנו הצטלבו עם מלכה ציון ושלושת ילדיהם שכנים מהדלת הסמוכה. חייכנו אחד לשני במבוכה. לרגע שכחתי את הכעס האינפנטילי על מלכה. שהיא משאירה את הזבל מחוץ לדלת, מרכיב ומסריח את כל הקומה. שנים אני כועס על מלכה, לא חבל? הרגשתי את הפחד יחד עם הקירבה. והכל בזכות רקטה שתיים שהתפוצצה.
משמאלי עמדו משפחת כהן, צביה והרצל. להם שני ילדים קטנים האחת ממש פצפונת תינוקת רק נולדה. חודשים אולי שנים שהם חולפים על פני ללא תגובה. אפילו שלום, בוקר טוב, חצי חיוך כלום. שוב אותו מבט מושפל. אז האגו נפגע, סגר את קירות ליבו. שילכו לעזאזל הם לא מעניינים אותי. כך הרגשתי זה זמן רב. מה אי אפשר לומר שלום? כך התבצרתי כמגננה.
באותם הדקות בהם עמדנו כולנו מחוץ לדלתות הברזל "המגנות" עלינו ביום יום. היינו חשופים לסכנת חיים. יכולנו להרגיש אחד את השני. את הפחד, מבט מבוהל, אפילו יכולתי לשמוע את רחשי ליבה של צביה "יש לי שני תינוקות מה אני עושה בסיטואציה כזו הזויה?" באותם רגעים השארתי את אותה #הפולניה_שבי מערכת שיפוטיות וביקורתיות משומנת מאחור. התחברתי ללב של צביה. התעלתי מעל כל ההתנגדויות האינפנטיליות והצלחתי להוציא חצי חיוך מהפנים המבוהלות. ניסיתי להרגיע אותה פנימית ללא מילים שהכל יסתדר. אחרי שנים וחודשים ארוכים הרגשתי קירבה, לא ניתן להסביר אותה במילים.
מה יקרה בעוד רגע נשוב כל אחד לדירתו? לאותם קירות מאחורי דלתות ברזל "המגנות" עלינו, מפני מה?
נסיעה של דקה שתיים במעלית לפעמים הופכת לסיוט בא לברוח ולצאת ברגע שהיא נעצרת בקומה.
אני שואל את עצמי איך יראה המחר. כאשר נתקל אחד בשני ברחוב, בסופר השכונתי או אפילו נפתח דלת באותה הקומה.
כמה טילים צריכים ליפול עלינו, כמה אסונות כדי שנצא מאותה חליפת שריון שבכלי ההרגשה "מגנה".
השאלה הנשאלת היא, על מה?
