כשנפגשתי עם חפ"ק לוחמי המילואים במעגל, רגע אחד קטן הזכיר לי עד כמה העבודה הרגשית עם הלוחמים, חשובה לא פחות מהעבודה הפרטנית בשטח.
נפגשנו בוילה שקטה שבה לוחמים פותחים לב, משתפים כאב וצוברים חוסן רגשי דרך מרחב בטוח ומכיל.
ואני שמטפל בפוסט־טראומה באמצעות אינטליגנציה רגשית בקבוצה, למדתי שוב עד כמה כוחו של החיבור האנושי גדול יותר מכל איום חיצוני ועד כמה מעגל אחד יכול להחזיר לאדם את הנשימה.

מעגלי אינטליגנציה רגשית – לוחמים מילואימניקים חפ"ק צנחנים

במסע מהחזית אל הבית

אמציה היה הראשון שפתח את ליבו ושיתף את המעגל בסיפור אישי מרגש:
"בזמן המלחמה נשלחתי מלבנון לגוש דן לקחת ציוד מסוים.
זה היה יום שישי בצהריים, והגעתי למרכז ממש לפני כניסת השבת. התקשרתי למח"ט:
"יאקי (שם בדוי), השבת כמעט נכנסת, לא הייתי בבית חודש וחצי, אפשר לקפוץ לארוחת ערב עם המשפחה ולחזור אחר כך?"
יאקי לא היסס: "ברור. סע. תנוח אצל המשפחה ותחזור."
נסעתי במהירות, רק כדי להספיק לראות את הבית לפני שהשבת נכנסת.
כשהגעתי סוף-סוף לרחוב שלנו ונעמדתי במעבר חציה, קלטתי בזווית העין נער שרוצה לחצות ורגע לפני שחצה, זיהיתי שזה יוסף, בני הבכור.
בן 13, חולצה לבנה, שיער מסורק בדרך לבית הכנסת לבדו.
משהו בי נעצר. לא הצלחתי לקרוא לו.
ובשבריר שנייה הבנתי אמת עמוקה:
חשבתי תמיד שאנחנו, הלוחמים, החזקים,
אבל מי שבאמת נושאים בעול בכוח ועוצמה הם אלה שנשארים בבית.
המשפחות, הנשים, הילדים, אלה שנושאים על הגב פחד, געגוע ואי-ודאות, בלי מדים.
הלב נצבט והדמעות זלגו. פתחתי את דלת האוטו, קראתי לו.
התחבקנו דקות ארוכות, חיבוק של הבנה חדשה.

נשארתי לארוחת שישי, נחתי מעט, ובלילה כבר שבתי ללבנון.
הערבות והמחויבות ששררו בינינו הלוחמים לא אפשרו לי להישאר."

רגע של אמת בתוך הסדנה

ניסיתי לשמור על קור רוח, אך דמעה אחת פשוט ברחה.
אי אפשר היה שלא.
הסדנה התקיימה ביום כיף "לסיום קו", בוילה שנתרמה לחיילים, עם שפע של אוכל, פינוקים ואנשים טובים.
שלושה חודשי לחימה. סבב רביעי, חמישי? מי יודע.
ובתוך כל זה, כמה כיסאות פלסטיק, מעגל אחד, ורגעים של אמת.

איזו עוצמה נוכחת במרחב הסדנה המעגלית הבטוחה, הנקייה משיפוט.
הטיפול בפוסט־טראומה מאפשר ללוחמים להוריד שכבות הגנה.
הרגש מותר, המתח מתחיל להשתחרר.
הגוף נרגע.
משהו עמוק חוזר לנשום.

הכוח שבמרחב בטוח

זה לא “עוד שיתוף”.
זה תהליך של ויסות, של הכרה בפצע ואפשרות לריפוי מתוכו.
ברגעים כאלה נולד חוסן אמיתי שנבנה בקשר בין בני אדם.

ומה הם לוקחים איתם קדימה

בסיום הסדנה עם הצחוקים, השיתופים והלב הפתוח הרגשתי כאב.
למה צריך מלחמה כדי שנתעלה על עצמנו?
למה רק תחת איום אנחנו מצליחים לראות אחד את השני באמת?

ובכל זאת, הייתה שם גם תקווה גדולה.
בסיום המעגל קיבלו המשתתפים החלטה משותפת לפתוח קבוצת וואטסאפ ולהתחזק יחד גם כשהם לא מגויסים.
לא רק לפני סבבים.
לא רק תחת אש.
אלא בתוך החיים עצמם, כשהשגרה שוטפת וקל לשכוח אחד את השני.

זו בחירה.
בחירה לשמר קשר.
ליצור רצף רגשי.
לבנות חוסן בין סבבים, דווקא כשהכול שקט.

המעגל הזכיר לי:
הכוח שלנו לא נמצא רק בנשק.
הוא נמצא בלב, בקשרים, בערבות שנולדת מתוך פגיעות וברגעים כאלה חוזרת גם התקווה.