המשבר והפחד

הפחד הראשון נזרע בביקור תמים אצל דודה חיה ז"ל, האהובה עליי, בראשל"צ. משפט אחד שלה שינה הכל – "אולי כדאי שתעבור לפנימייה…" באותה שנייה הרגשתי איך הדם קופא בעורקיי, איך הלב מתחיל לדפוק בפראות. היום אני יודע שזה היה התקף החרדה הראשון. הייתי נער מתבגר, והרעיון נראה לי הזוי ומפחיד.

הפחד הפך למציאות, מצאתי את עצמי זמן מה לאחר מיכן בשער תיכון אורט חולון, עיר ילדותי, עם תחושת בטן כבדה. "אריה, אני נשאר כיתה!" אמרתי לחברי הטוב. "איזה שטויות אתה מדבר? אתה החנון של הכיתה!" ענה לי. אבל הפחד צדק – חודשיים אחר כך התעודה אישרה את מה שהרגשתי.

זה היה "החופש הגדול" הקשה ביותר בחיי כתלמיד. התמודדתי עם הגבלות מאבי ז"ל, עם תחושת כישלון, עם פחד מהלא נודע. ואז הגיע המשפט ששינה את חיי – "חכה לי למטה, אני אוסף אותך." ברכב ישבו אבא ודוד יונה, ובפיהם בשורה: אנחנו בדרך לפנימיית הכפר הירוק. רגשות האשמה על שנשארתי כיתה לא אפשרו לי להתנגד להחלטה שהתקבלה עבורי.

התקופה הראשונה הייתה רצופת פחדים, חרדות ורגשות קשים. התמונות מאותו קיץ מספרות את הסיפור. עליתי במשקל, האוכל היה המפלט היחיד מהתסכול. אבל משהו בתוכי התחיל להשתנות.

רק שנים רבות אחר כך, כשסיפרתי את הסיפור לחברים טובים, מלי ורוני, ראיתי דמעות בעיניה של מלי. לרוב סיפרתי את החוויה בהלצה, אבל הדמעות שלה עזרו לי להבין לראשונה – עברתי חוויה מטלטלת, משנה חיים.

הכפר ששינה את חיי 

מה שנראה אז כ"תסריט אימה" התגלה כאחת המתנות הגדולות בחיי. נפתחתי, מצאתי חברים חדשים (חלקנו בקשר עד היום). התבגרתי, התחשלתי, ומתוך המשבר נולד חנן חדש שלא הכרתי קודם. נכון, היו רגעי משבר לא מעטים, אבל הורי עמדו לצידי כמו סלע איתן, דרשו ממני להתמודד ולסיים את הלימודים.

תמיד קינאתי באנשים שדברים באים להם בקלות. אצלי, כל שינוי קטן דרש מאמץ עצום. כמה שנים אחרי, במהלך השירות הצבאי ליאורה חברת נפש מהיחידה, חשפה אותי לאסטרולוגיה פעם ראשונה בחיי.
כך הבנתי שאצלי במפה האסטרולוגית שוכן כוכב שבתאי והשפעתו דומיננטית על המארג הרגשי שלי,
תפקידו להקשות ולהכביד, אבל גם לחשל ולפתח נחישות וכוח התמדה. הבנה זו נתנה משמעות לקשיים, חיזקה אותי שלא לברוח אלא להתמודד.

ההתמודדות והשינוי

החיים לא היו תותים, הם המשיכו להציב אתגרים. לקראת גיל 30 הרגשתי שהגעתי ל"דרך ללא מוצא". אבל היסודות החזקים שנבנו בי מנעו ממני בחירה ב"פתרונות קלים" כמו סמים, שתיה או כדורים…

במקום זאת, פניתי לעזרה – צעד שפתח דלת לחיים חדשים. חזרתי לתפקיד ניהולי בחברה שעזבתי שנה לפני כן, התחתנתי, והקמתי משפחה מדהימה שלושה ילדים וילה וללי הכלבה.

התובנות והצמיחה

הכוח המנהל את המציאות מאלץ אותנו להתפתח, לקלף עוד שכבה, להתמודד עם אתגרים גדולים יותר. כל משבר שחוויתי הפך לאבן דרך, ליסוד חזק יותר בהתמודדות הבאה. למדתי שחוסר התמודדות גורם למצבים לחזור על עצמם, ומאלץ אותי לשנות את נקודת המבט ובהתאם את אופן הפעולה.

הרצון הבסיסי המולד, מכוון את כולנו לבלוע את כל הטוב שבעולם לטובתנו, להנאתנו. אך למרבה הפרדוקס "השביעה מכבה תכף את התענוג".
חוסר קבלת מילוי רגשי מתסכלת, מתישה, מעוררת רצון לברוח מהתמודדות, (זוהר לעם כרך א' הקדמות – מאמר ליל הכלה פסקה 138)

השאלה לאן?
כל עוד אנו חיים בבועה שיצרנו לעצמנו – הכל לכאורה נראה תקין. הבעיה מתחילה כאשר מתעורר בנו רצון וצורך ליצור שינוי. אז מתברר שאנו כבולים בהרגלים ועקרונות שאימצנו שהביאו אותנו לקיבעון.

היום, כשאני מביט לאחור על היחסים עם אבי ז"ל, אני מבין שגם כאן ציפתה לי מתנה. מהמאבקים אתו, מהניסיונות שלי לצייר דמות אב אחרת, נבנה המארג הרגשי שהפך אותי לאדם ולאב שאני היום. לאט לאט התקרבנו, הפכנו לחברים טובים עד שלצערי, הוא נפטר. 

וכך התייצבה בי התובנה העמוקה – שלפעמים דווקא הקשיים והמאבקים הם המתנות הגדולות ביותר שהחיים מעניקים לנו.