מטר שישים בלבד – אבל ענקית בנוכחותה! כשהייתה צועדת ברחוב סוקולוב בחולון עם ה"מרצדס" שלה – עגלת הקניות שהפכה לסמל – כל הרחוב היה מתעורר לחיים.
המכולת של היפשט, דרך מזל מחנות הבגדים. ועד פפו הבעלים של חנות הפיצוחים וריח קפה לנדוור טרי אותו טחן במקום – כולם הכירו את אמא. היא לא הייתה סתם עוברת ברחוב, היא הייתה מחיה אותו. מתלוצצת, צוחקת, שואלת ומתעניינת – וקולה הרם נשמעת עד קצה הרחוב.
אמא שלי, שושנה, לא ידעה להיות אדישה. היא חייה ופרחה מחיבור לאנשים. שיתפה ברגשותיה ויצרה אמפתיה. כזו שחשפה את הסיפורים שמעבר "ל מסכות". היא שמחה בשמחתם, כאבה את הכאב, והייתה שם – באמת הייתה שם במצבים כאשר "החיים שינו כיוון".
בבניין שלנו, דלתות הבתים היו תמיד פתוחות. ריחות התבשילים של תקווה העיראקית התערבבו עם הפיג'ונס של יהודית היוונייה יחד עם הרגל הקרושה של אמא. הבית שלנו היה שוקק חיים, מלא באורחים שנהנו מהמטעמים והעוגות שאמא הכינה. כששאלתי אותה מה המתכון, תמיד חייכה ואמרה: "המרכיב העיקרי הוא אהבה".
ו' בניסן מציין השנה עשר שנים לפטירתה. אומנם הגוף הפיזי איננו, אבל אמא חיה בתוכנו – בי, באחי, בנכדים – כל אחד נושא בתוכו סְגוּלָּה משלה.
בזוהר כתוב: "כשושנה בין החוחים" – כמו השושנה, גם כנסת ישראל משלבת בתוכה דין ורחמים. אמא הייתה סמל לחיבורים. היא אספה סביבה אנשים, חיברה בין לבבות, הפכה זרים למשפחה.
לו ניתן היה לשכפל את אותה סְגוּלָּה של חיבור ואחדות לכל העם שלנו…
אם היינו מרגישים כולם כמו משפחה אחת, מחוברת ואוהבת –
אולי אז היינו רואים את החזון של ישעיהו הנביא מתגשם: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ." אולי היה אז מגיע היום שבו לא תהיה עוד שנאה, לא יהיו מלחמות – רק שלום.
כי בסופו של דבר, כמו שאמא אמרה – המרכיב העיקרי הזה הוא אהבה.
