החיים סביבי המשיכו כרגיל. אנשים הלכו לעבודה, בנו, התקדמו, תכננו.
ורק אני הרגשתי שאני מתנתק מהעלילה. כאילו הסרט ממשיך לרוץ ואני כבר לא שם.
השארתי מאחור שנים של רדיפה אחרי מה שחשבתי שהוא אושר. בפועל, כל צעד קדימה הגדיל בי ריקנות עמוקה יותר.
קריירה, בית, ואובדן
עשרים שנה ניהלתי מערכי מכירות בקונצרן גדול בענף הבנייה. במקביל בניתי “ארמון” – בית ארבע קומות למשפחה. וכשסיימתי לבנות המשפחה התפרקה.
אבי האהוב נפטר אחרי מחלה קשה.
מעגלי חברים רבים, שהיו סביבי שנים, נעלמו בזה אחר זה. מצאתי את עצמי במערה חשוכה – לבד עם עצמי.
את אלה שנותרו לצידי אפשר היה לספור על יד אחת. גם הם, עם כל הרצון הטוב, לא באמת הבינו מה עבר עליי בתוך הנשמה.
היה בי ניסיון נואש להמשיך את החיים שהכרתי ובמקביל מציאות חדשה שדחפה אותי בעקשנות אל מקום לא מוכר. העבר הלך והתרחק, בשקט התחילה צמיחה חדשה.
זה היה תהליך שנמשך שנים. בהתחלה הרגשתי “מודבק לרצפה”. לא מסוגל לזוז.
ואז, כמו החצב העמקתי שורשים. למדתי לקבל הזנה מהאדמה עצמה. וכשהגיע הרגע הנכון,
נולד מתוכי "גבעול חדש שהצמיח תפרחת אחרת".
כשהידיים ידעו לפני הראש
נסיעה אקראית לעמנואל חשפה אותי לפסולת אבן טבעית במחצבה בכניסה ליישוב. 
במקביל, הריקנות הובילה אותי לשוטט בשוק הפשפשים ביפו. שם, בחנות קטנה, מצאתי אצבעונים מיוחדים.
קניתי, כך נדמה לי, את כל המלאי…
האבן הפכה לבסיס, האצבעונים הפכו קנים. כך נולדה חנוכייה.
למעשה לא חיפשתי רוחניות או משמעות.
לא הבנתי מה לי ולחנוכיות. אבל הידיים ידעו לפני הראש.
טלית אחת, יום הולדת אחד, ואיתות
השלב הבא היה שיווק. כך הגעתי לגלריה ליודאיקה ברחוב מזל דגים ביפו. שם פגשתי את דורית. נוצר קליק מידי. שיח פתוח, כן, לא מתאמץ. כאשר דורית שמעה שאני גם נומרולוג, קבענו פגישת הכוונה. בתמורה להכוונה ביקשתי דבר פשוט: טלית רגילה. לא כסף. לא ערך חומרי.
בסיום אותו מפגש דורית חזרה עם טלית מהודרת, ואמרה לי משפט שלא אשכח: “אדם כמוך צריך טלית מיוחדת.” משהו בי נעצר. בלי להבין למה, הרגשתי שמשהו קורה. זה היה איתות שלא הגיע מהשכל אלה מהרגשה גבוהה יותר.
נפתחה לי מדרגה חדשה.
מאז, כבר יותר מעשור, הטלית הזאת מלווה אותי יום־יום.
זמן קצר אחר כך, בהפנינג רוחניקי ביער חורשים, פגשתי אדם שחישב עבורי את תאריך הלידה העברי שלי.
לראשונה בחיי גיליתי: נולדתי בא’ בטבת – נר שביעי של חנוכה.
לא חיפשתי סימנים, אבל הם מצאו אותי.
היום, כשאני כותב את המאמר הזה, נר ראשון של חנוכה דולק מולי.
אני מרגיש מזה תקופה ארוכה, שהחיים שוב מבקשים ממני לשחרר.
להיפרד מתפיסות ישנות, רצונות חומריים שהובילו אותי שנים.
זה לא קל.
אנחנו נאחזים בהרגלים, הם מעניקים לנו ביטחון. אבל האמת פשוטה וכואבת: אף אחד לא יודע מה יקרה עוד רגע.
לאן תישא אותו הרוח מחר.
חג חנוכה לא לימד אותי לנצח את החושך. הוא לימד אותי לזהות מתי נדלק בי אור חדש.
