ארגנו בחלל החדר שולחן וסביבו כסאות. הגדרנו אותו -"מדינת העצמי". הסברנו שזהו משחק בו נתנהל על פי חוקים מאוד מיוחדים. כל אחד "במדינה" זו דואג רק לעצמו!
לידו הצבנו שולחן שני, אותו הגדרנו – "מדינת הזולת" ובה חוקים הפוכים. כל אחד דואג רק לאחרים! אף אחד לא חושב על עצמו וטובתו האישית, אלא רק על טובת החברים.
הנחנו במרכז השולחן הראשון צלחת מלאה במבה. ספרנו אחת, שתיים ושלוש – התוצאה הייתה סדום ועמורה! כל אחד חטף מהשני ואפילו יצא שילד אחד אכל חטיף אחד בלבד. כמות לא מבוטלת של במבות נפלו על הרצפה.
לעומתו, בשולחן השני התמונה היתה שונה לחלוטין. אחרי ספירת שלוש לתחילת המשחק, הילדים המתינו. הרגשתי שהם קצת מבולבלים. אחרי כמה שניות התעשתו. כל ילד חילק כמות מדודה של במבות לכל חבר. כולם אכלו פחות או יותר כמות שווה. לא נוצר מצב שמי מהילדים קופח. לא נפלה אפילו במבה אחת על הרצפה.
התישבנו במעגל לשתף בהרגשתנו בכל "מדינה". מה הרגשתי כשהחברים דאגו והגישו לי חטיפי במבה, האם שינוי החוקים השפיע על האווירה ובאיזה אופן?
כמובן שכולם פה אחד אהבו את "מדינת הזולת״ ושיתפו בהתלהבות את המליאה: "הרגשנו את הדאגה של החברים, זה נתן תחושה של ביטחון, רוגע ושלווה.
לא היה מתח, תחרות או רצון לקחת כמה שיותר בלי התחשבות באחר, שמחנו להרגיש אחריות האחד כלפי כולם״.
כאשר מגדלים ילדים בסביבה בה הערך העליון הוא הדאגה אחד לשני, נבנית חברה בעלת דפוסי התנהגות והרגלים אחרים. נבנה קשר מיטיב בו כל אחד יוצא מהאני שלו ומתחיל להבחין באחרים. הדאגה אחד לשני מובילה לסוג של שוויוניות, מעל תויות של "חזק" או "חלש". אוירה המשרה ביטחון, עוגן, חום ואהבה, כמו במשפחה מאוחדת.
"מה לעשות? משפחה לא בוחרים!"
זה מחזיר אותי לעבר הרחוק. לא פעם נקלענו, אחי ואני, למצבים של חוסר הסכמה, רצון עז של האגו לכפות את דעתו ללא התחשבות. מהדהדות בראשי עד היום המילים של אימי ז"ל באותן הסיטואציות: "מה לעשות? משפחה לא בוחרים״, משפט שנורא הכעיס אותי אז אבל מסתבר שבעזרתו למדתי לבנות קשרים ולא להרוס אותם. מסתבר שזו חוכמת החיים של המבוגרים, שמכירים בחשיבות החיבור בינינו, המפתח בנו הרגשה והבחנה שאנו חלק ממשפחה אחת וממנה יכולתי להשליך לכלל החברה. יכולתי להרגיש שלכל אחד מהסובבים אותי צרכים, רצונות, רגשות שונים.
כשנשים כולנו את חשיבות הקשר ואת התרומה של כל אחד לשלמות התא החברתי ההולך ומתרחב בהרגשתנו מעל השונות בינינו, נוכל להבין אחד את השני. נצליח לבנות אוירה משפחתית חמה, קשר מלב אל לב, מארג עדין של חוטי רגש הנרקמים יום אחר יום, שנה אחר שנה, בין הלבבות של כולנו.
מי ייתן ונוכל בוקר אחד להתעורר ולהרגיש שאנו מערכת אחת שזורה. מהמשפחה לשכנים אסתי ומשה מהדלת ממול באותה הקומה. לנותני השירות שבינינו, דרך כל אחד בעירנו, ארצנו אפילו שלומית וגרי הגרים הרחק באילת, ועד לכלל בני האדם והחיים סביבנו. כולנו מהווים מערכת אינטגרלית הפועלת במדויק כאשר חלקיה עובדים בהלימה. שנבין ונרגיש שכמו ברכב, אפילו חלק אחד קטן שאינו פועל כשורה, יכול לגרום לתקלה שתשבית את הרכב כולו.
