השעה הייתה בין ערביים, צפון הארץ כפר בלום בבריכה, חום כבד מנשוא קרוב ל 40 מעלות.
החום הכבד לא הפריע למהלך העבודה השוטפת ומפגש עם האנשים המשיך לו בזרימה.
משהו הסיט את המבט #הפולניה_שבי הבחינה בדמות חריגה, נראה כמו "עוף" מוזר ביחס לכל שאר ה"דמויות" שיצאו מהמשרד זו בפעם ראשונה. ביום גיבוש וכיף שאורגן להם מטעם אחת מחברות הביטוח המובילות במדינה. הוא התנשא לגובה שני מטרים אולי, כתפיים רחבות, שזוף גופיה קרועה, הייתה בו נחישות יחד עם עוצמה. "שלום שמי דניאל אפשר לשבת" עניתי בשמחה.
מה תאריך הלידה שאלתי? wow המספרים מספרים, מאחורי הדמות הגדולה מסתתרת נפש רכה ורגישה. קצת סמול טוק על "הא ודא" הוביל לזה שדניאל גר ביפו, והוא המתופף של אחד הזמרים הוותיקים והמובילים במדינה. השיחה זרמה ואפשרה לנו להיפתח אחד לשני. יכולנו לגעת בדברים פנימיים שבד"כ אנו הגברים "לא אוהבים" לדבר עליהם ולשתף למרבה הפרדוקס עם/את החברים הקרובים. יש משהו אצלנו הגברים שאנו שומרים את הדברים האלה לעצמנו עמוק שם בפנים…
מצאנו מיד נקודות השקה לאירועים ואנשים מהעבר הקרוב והרחוק.
מצאנו שאנו מכירים חברים משותפים אפילו מזיכרון יעקב,
גילינו ששנינו פריקים של ספורט.
ולשנינו קוננה הרגשה מוזרה,
ריקנות פנימית לא מובנת, אך גדולה.
ריקנות שהניע לבדוק, לחפש, לגעת כדי לנסות למלא חסרונה.
תחושה כאילו חיים אבל לא ממש זה נורא.
חצינו כבר מזמן שלושים פלוס ועדיין נשארה השאלה: וואלה בשביל מה חיים?
לימודים, צבא, אישה בית שלושה ילדים וכלב,
ישיבה בפאב, נסיעה לחו"ל,
עוד משחק כדורגל טלוויזיה ואז מה…?
לאן ממשיכים…?
מהי הדרך, לאן היא מובילה?