"שלום, שמי חנן חיים, איך קוראים לך?"
"רן," (שם בדוי) הוא השיב בקול שקט.

כשהמגע הופך לשפה שמרפאת את מה שהמילים לא מצליחות לבטא

התחלתי בעיסוי עדין, משלב בתוכו הילינג ורייקי, בלי מילים. דרך המגע בבחור גדול ממדים ששכב על מיטת הטיפולים, הרגשתי חוסר שקט נפשי, מתח מבעבע…

שאלתי ברכות: "איך אתה? מה עובר עליך?"
"אתמול היה היום הכי קשה בחיים שלי," ענה.
"מה קרה?"
"נתקעתי שש שעות בחום אימים בתוך עזה, על צריח של טנק שהתקלקל. הגעתי לרמות עצבים שלא חוויתי מעולם…"

רן, איש צוות חילוץ ותיקון תקלות, המשיך לספר.
"אתה יודע, אנחנו כמו צוותי ה־Pit Stop במרוצי מכוניות – רק בטנקים." 🙂
"כן, בדיוק!" אמר בחיוך קטן, ופתאום הדופק שלו השתחרר ונרגע.

השיחה המשיכה. ניסינו ביחד לגעת בשורש להתנהלות דרך עצבים, להבין איך הם משפיעים עליו ועל סביבתו. שיתפתי שגם אני פעם הייתי "עצבן", עד שלמדתי לא לתת לזה לנהל את חיי.
תודה לאל שהסיטואציה הסתיימה בשלום. "להיתקע" שש שעות בתוך עזה חום, לחות וסכנת חיים בתוך צריח טנק מושבת. איזה לחץ נוראי!

חצי שעה חלפה.
"שמע רן," שאלתי, "איך אתה עכשיו?"
הוא יישר מבט, חיוך קטן בזווית הפה: "תודה ענקית, חנן. החזרת לי את השלווה. אני הולך לישון סוף־סוף…"
ממליץ לך לקרוא מאמר חשוב שכתבתי על הנזק הנגרם לכולנו ממחשבות שליליות – כוח המחשבה.

כך נראה יום טיפולים לחיילי מילואים – בין אבק, חום ומגע מרפא

זה היה יום טיפולים בבסיס בגבול עזה. אבק לבן, חום של 35 מעלות, רשת הסוואה מעלינו ושמונה מטפלים שעבדו ברצף שעות.
כל אחד תרם בשיטה שלו – מסאז', כירופרקטיקה, הילינג. כל מילואימניק ומילואימניקית שהגיעו – יצאו עם יותר כוח, עם נשימה אחרת.

אתמול אפילו הצטרף סטיב, כירופרקט מארה"ב, שהכרתי באחד הבסיסים ליד עפולה. נפגשנו שוב, כאילו אנחנו משפחה שנפגשת מחדש. וזה בדיוק מה שאנחנו – משפחת מטפלים עם לב גדול, שמחזקים את משפחת הלוחמים, שהקשר ביניהם מעורר בנו קנאה והערכה אינסופית.

זכות גדולה נפלה בחלקי להיות שם עבורם, לגעת, להרגיע, להקשיב, להחזיר רגע של נשימה ושקט בתוך הסערה.
כי בסוף, זה לא רק טיפול בגוף – זו שליחות של חיבור מלב אל לב.