לשמוע את המילים החופש הגדול מכניסים אותי מיד להתקף חרדה. כמות הילדים והנערים המציפה את הרחובות ביום ובלילה, קניונים, סופרים, בתי קולנוע. אפילו אצלנו בקאנטרי השכונתי.
התמזל מזלי לגור במרומי הקומה ה17 הצופה ישר לבריכת השחייה בקאנטרי השכונתי.
כפריק של שחייה, ילדים מהווים לא פעם גורם מפריע לשחיינים בבריכה. הם מרעישים, קופצים, חוצים ללא התחשבות נתיבי שחיה. מצוידים במנגנון עצמאי המותאם ברובו לצרכיהם האישיים, ופחות רגיש ומפותח עדיין לנהלים וצרכי אחרים.
אז נשוב למרפסת הקומה ה 17 תצפיות על מצב הצפיפות במסלולי השחייה וכמות הילדים האם היא פנויה או עמוסה? ברגע שהנתונים תואמים את הציפיות תוך מספר דקות אני "מתהדר במדי השחייה" בגד הים החדש שהתפנקתי בתחילת העונה. לוקח את תיק הגב שהוכן מבעוד מועד עם כל שאר "האקססוריז" בקפידה "מתגלץ"" ישר לבריכה.
לפעמים אני מנהל שיחה עם המצפון שלי ועולים בי ייסורי מצפון המעוררים את ג'ימני משנתו. הרי עד לא מזמן הייתי גם אני אב מסור ונאמן לשלושת ילדי. דיה הקטנה שבחבורה התגייסה לצה"ל לפני חודשיים שלושה. בחופשים ממסגרות החינוך הייתי אב במשרה מלאה: מסיע, מארגן פעילויות, אחראי על חלק נרחב מ"ההפקות" ובדאגה מתמדת למילוי הזמן הפנוי למעלה מ 20 שנים מחיי. עד שבגרו ולמדו למלא את זמנם.
הזכרנו רגשות אשם שעוררו את ג'ימיני משנתו ועולה בי השאלה – למה לא לקבל זאת באהבה?
