בילדותי, אני זוכר היטב, הוא כמעט ולא היה נוכח. "אבא עובד קשה," הסבירו לי. לא הוספתי לשאול. קיבלתי זאת כעובדה וכך, לצערי, ביליתי מעט מאוד זמן איכות עם אבא. נצרתי רגעים כאלה. אני זוכר בשבתות כשהיה מנקה את האקווריום, דואג לדגים שאהב, בילוי בים או ביקורים אצל סבתא וסבא. אך בעיקר אני עדיין מרגיש את התסכול שהלך וגבר.
לא חשבתי על מהות ההיעדרות שלו. לא שאלתי את עצמי למה אבא לא היה שם, גם לא בימי ההולדת שלי. למדתי להדחיק את הרצונות, כמו עוד כל כך הרבה רגשות כלפי סיטואציות שלמדתי לצייר אותם לעצמי אחרת באופן שאוכל לקבלם.
כשגדלתי, התחלתי לקלוט מציאות אחרת. חברים לכיתה חוו דינמיקות משפחתיות שונות, שהעצימו בי תחושת קונפליקט, כעס לא מדובר ואכזבה מתמשכת. בבית, עם אמא, ניצולת השואה, לא היה מקום לשיחה כאשר הלב כאב. המילים נותרו חסרות תועלת בשגרה של מלחמת הישרדות יומית.
מעולם לא השלמתי עם המצב, אך ההתבגרות שלי בהליך ההורות אפשרה לי לבחון את הסיטואציות מהעבר באופן שונה. לקבל את דרכו של אבא. אפשר להמשיך לפרט אודות עוגמות נפש להן זכיתי בילדות אשר בזכותם הפכתי לאב מאוד מעורב וקשוב בגידול ילדי. אבל הפעם הייתי רוצה לגעת בנושא אחר, מרתק מאוד, שאני עוסק בו כבר זמן רב: תפיסת המציאות.
איך אנחנו באמת חווים את העולם?
למעשה המציאות, כפי שאנו חווים, היא חלקית. אנו תופסים רק את מה שמתאים לתכונות ולחושים שלנו. בדיוק כפי שמכשיר רדיו קולט רק תדרים מסוימים, כך גם אנחנו תופסים רק חלק מצומצם ממה שקורה סביבנו.
אך מה יקרה לו נלמד להתכוונן אחרת, לפתח תכונות חדשות ולראות יותר מהעולם המורכב המקיף אותנו? זה בדיוק כמו ללמוד מיומנות חדשה המאפשרת להבחין בדברים שבעבר היו נסתרים מאיתנו. באופן כזה, עם הרחבת תפיסת המציאות שאנו חווים, נוכל לפתח אופקים חדשים. עלינו רק לפתח את הכלים הפנימיים שלנו.
מהי חכמת הקבלה?
בעוד מדעי הטבע חוקרים את מה שמוכר לנו ומורגש בחושינו, הקבלה חוקרת את מה שמעבר,
את מה שנסתר מעינינו. לכן הקבלה נקראת "חכמת הנסתר" –
היא עוסקת בגילוי אותם חלקי מציאות שאיננו מסוגלים להרגיש באופן טבעי. אבל זה לא אומר שאותם חלקים יוותרו בלתי נגישים לנו לנצח.
חושי האדם מכוונים לתפוס גלים בעוצמה ותדר מסוים. אם התדר והעצמה של הגלים מחוץ לאדם זהים לתדר אליו מכוילים חושיו, האדם יקלוט אותם. הגלים פוגעים בעצבי הריח, הראיה והשמיעה, ומעוררים באדם הרגשה. המנגנון הפנימי-גופני קולט את הגלים מחוצה לו, לפי החוק שמכונה ״השתוות הצורה״. ובהתאם לכך נבנית באדם תמונת המציאות, הרגשת המציאות. אי לכך, במידה שאדם יפתֵח את התכונות שחסרות בו, הוא יגלה אותן כצורות נוספות מחוצה לו.
באמצעות פיתוח תכונות וחושים נוספים בתוכנו, מעבר לחמשת החושים אתם נולדנו: ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש,
אנו יכולים לגלות רבדים חדשים של המציאות, כאלה שבהוויה הרגילה, איננו חשופים אליהם.
איך אנחנו תופסים את המציאות?
כשאדם מתחיל לתפוס את המציאות הרוחנית, נפתחת בפניו "תמונה נוספת" של המציאות, המכונה בחכמת הקבלה: "העולם העליון". העולם העליון אינו נמצא במקום מרוחק, אלא כאן ועכשיו, רק שאיננו חוים אותו בגלל מגבלות החושים שלנו.
כאשר אנו מפתחים תכונות פנימיות חדשות, אנו מגלים את אותם רבדים סמויים,
ממש כפי שמוסיקאי מסוגל להנות מדקויות מוסיקליות שרובנו איננו שמים לב אליהם.
העולם העליון והבורא
הבורא, לפי הקבלה, אינו כוח מרוחק ובלתי נתפס. הוא כוח המתגלה באהבה ובנכונות להתגלות לכל הנבראים. הוא מביא אותנו למצב של שלמות. לא מדובר בשלמות גופנית, אלא בשלמות פנימית מתוך השאיפה להידמות ולהשתוות אליו בתכונות. זהו "רצון להשפיע" – הרצון לחוות את כל המציאות ככוח אוהב ומנחה, כפי שהבורא פועל כלפינו.
השתוות הצורה – חיבור אל הבורה
נכון, לפעמים זה קשה. החיים מורכבים ודורשים התמודדויות. על זה, כתבו לנו מקובלים, אי אפשר להקטין את החושך אך ניתן להגדיל את האור, את האמונה בטוב שקיים בבריאה אך אנו מרגישים את היפוכו. החיבור בינינו, כבניו, ואליו כטוב הוא הבסיס להתגלות האור שכולנו זקוקים לו יותר מכל דווקא עתה.
