הרבה פעמים שמעתי את המשפט:
“עד שלא תלמד לאהוב את עצמך, לא תוכל לאהוב אחרים.”
זה נשמע יפה. אפילו הגיוני.
אבל ככל שאני מעמיק, אני מגלה משהו אחר.
האדם נולד עם אהבה עצמית טבעית.
דאגה לעצמו. רצון לקבל.
כמו שנאמר: “יצר לב האדם רע מנעוריו” – לא כרוע מוסרי, אלא כנטייה בסיסית לדאוג לעצמי לפני הכול.
אני כבר אוהב את עצמי.
אני חושב על עצמי.
דואג לעצמי.
לפעמים אפילו יותר מדי.
העבודה האמיתית מתחילה דווקא כשאני מנסה לצאת מעצמי.
להקשיב לאחר.
להתחשב.
לתת בלי לחשב מיד מה אני מקבל בתמורה.
דווקא מתוך התנועה הזאת החוצה,
אני מתחיל לראות מה מתחולל בי פנימה.
חכמים אמרו:
“ואהבת לרעך כמוך – זה הכלל הגדול בתורה.”
לא כסיסמה רומנטית,
אלא כשיטה להתפתחות פנימית.
“הרֶגש של קבלת התענוג מהשפעה לזולת
הוא עצמו הביטוי של אהבה.”
(בעל הסולם)
אהבה איננה נקודת פתיחה.
היא תוצאה של נתינה.
כאשר נתאמץ להשפיע, להעניק, להיות מקור של טוב
הרגשת האהבה מתגלה מאליה.
וכאן מתגלה חיבור עמוק בין אהבת הזולת לאהבת עצמי.
כשאני נותן נכון לאחר אני לא מתרוקן.
אני מתרחב.
וכשאני נותן לעצמי יחס עדין יותר,
גבולות בריאים יותר,
פחות ביקורת ויותר חמלה משהו בי נרגע ונפתח.
אהבה לאחר ואהבה לעצמי אינן מתחרות זו בזו.
הן מזינות זו את זו.
ביום האהבה הזה אני בוחר שתי פעולות פשוטות:
נתינה אחת למישהו אחר.
ונתינה אחת לעצמי.
לא מחווה גדולה.
לא הצהרה דרמטית.
תנועה קטנה של לב.
כי לפעמים הלב לא צריך ורדים.🌹🌹
הוא צריך הקשבה.
אהבה מתחילה בהחלטה קטנה של הלב.
השאלה היא לא למי – אלא מתי.
