קם לעוד יום חדש. שמש "משקרת" קר נורא. המחשבה נודדת בין מה שעברתי אתמול לבין תכנון המחר.
לפעמים עוד יום שגרתי מוליד הפתעה לא צפויה שמשנה את החיים, אפילו לא שואלים אותנו אם זה מוסכם עלינו. יורדת פקודה מלמעלה, כמו עדכון גרסה וילה לך תתמודד עם המצב החדש.
הרצון האישי מחפש תמיד אזור נוחות יעדיף שלא יזיזו לו את "הגבינה". רוצה לנוח על אותם זרי דפנה מציאות מוכרת, שלא תדרוש חס ושלום מאמץ שמניע "לפעולה".

בין עבר לעתיד

זה מחזיר אותי שנים אחורה לאחת התקופות הלחוצות. הרגשתי כמו מולקולה הנעה לאורך מפלי הריין רגע לפני שהיא מגיעה למפל. זז ממקום למקום, העומס היה בלתי הגיוני בדיעבד. הגוף כרס מהמעמסה ואני ממשיך בדהרה לכבוש ולעמוד באותם משימות ויעדים שלקחתי על עצמי על הצד הכי מושלם.
אממה כל בוקר כשיצאתי לעבודה ישבו קבוצת גברים בפתח של המחסן של רני. שתו קפה צחוקים תמונה פסטורלית, בי הם עוררו ממש קנאה. נראה עבורי כאילו סיטואציה מאיזו אגדה. לפעמים כשהייתי חוזר בערב הם עדיין ישבו שם, בדמיוני כאילו נשארו מהבוקר באותה הסיטואציה מחייכים מאושרים מכל שנייה של יחד.

עברו שבועות ואולי חודשים פתאום הכל "נלקח" מצאתי את עצמי ב hold מהחיים. אז סבבה נהנתי יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים כבר הספקתי לסיים את כל המטלות שהושארו לזמן הפנוי. נואש מהמצב שוב זועק לשמיים ועכשיו מה? ואלה מישהו כנראה הקשיב לי למעלה. אמנם לקח לו קצת זמן תגובה, חלפו מספר חודשים ושבתי לקצב המוכר. לאותה מולקולה המתרוצצת אך הפעם בתאוצה יותר גבוה. סופת מדבר שנע ממקום למקום משעות הבוקר המוקדמות ועד צאת הנשמה.

אני יכול להמשיך אתכם במסע הזמן. בסך הכל רציתי לכתוב פוסט וזה מה שיצא….
אבל כמו שאנו כבר יודעים אין סתם הכל מתוכנן בקפידה.

לונדון כבר לא מחכה לי,
בארה"ב טראמפ פינה את הבית הלבן,
ג'ו ביידן הכריז כי "איחוד היא הדרך היחידה קדימה",
ממשלות נופלות באירופה,
אנושות בטיפול נמרץ.
בסין "מחוללת" הנגיפים, התגלתה גלידה "חולת" קורונה.
ברקע יוצאות מוטציות בריטית אפריקאית ומי יודע עוד איזה אחיות בדרך…
שער הכניסה הראשי של מדינת ישראל נסגר הרמטית לכל בא.

ואני ממרום גילי המופלג כבר למדתי לקבל את המצב ולזרום. יש תוכנית שדואגת ומובילה אותנו למחוזות חדשים שלא הכרנו. אנו רק אותה טיפה בנהר שצריכה לזרום ולא להתנגד לאן שמסע החיים מוביל אותה בלי בלה בלה בלה….

להיות חלק בממלכת הטבע

שיתפתי אתכם לא פעם הודות אותה חכמת המלמדת אותי אותנו שאנחנו חיים בתוך שדה כוחות. מערכת אינטגרלית הנקראת טבע המשדרת אדוות. אנחנו החלק היחיד בממלכת הטבע שלא קולטים את השדר. אפשר לומר שאפילו קולטים אותו הפוך. כמו אותה טיפה הידרופובית בתחילת דרכה המנסה לזרום בכיוון המנוגד. משדרים תחרות, קולטים נפרדות יחס חיובי או שלילי, הטיה אגוצנטרית המרוכזת בעצמה עסוקה למלא את הבטן השְׂבֵעָה. פחד נוראי מהשינוי הנדרש.
דווקא היכולת להיפרד מהמוכר, מהעבר ומה ידוע. פיתוח יכולת אלסטית גמישות וזרימה עם המצב במקום להיאחז בהרגלים ישנים שרכשנו. בשגרה ישנה שכביכול העניקה תחושה אשלייתית שאנו מכירים כבר את החיים, שנתנה לנו מעין ארשת ביטחון. זרימה ופתיחות היא זו שתבנה מהר יותר את צורת החיים החדשה…יחס חם ואוהב לסביבה הקרובה והרחוקה.

ואני שואל מתי נתעורר כבר לפני שיהיה מאוחר?!