שנים על גבי שנים שמואל ודוד נפגשים יומיום באותו הספסל. משתפים אחד את השני על אהה ודהה… צופים, בוחנים, לפעמים מבקרים או שופטים את אותם דמויות ביזריות העוברים ושבים על פניהם בשדרה. מתגעגעים לזמנים של בגדי חאקי, כובע טמבל וסנדלים תנכיים. הרגישו חברות אמתית כמו במשפחה אחת גדולה.

התמונה מחזירה אותי לימי התיכון העליזים בהם נפגשנו כל חבורה בפינה קבועה בצומת מרכזית ליד מעקות בטיחות מקשקשים, מפנטזים, צוחקים, לפעמים מתווכחים ועוד דברים מטופשים. בין היתר "מספרים סיפורים" קוראים לזה מרכלים אחרי דמויות עוברים ושבים. לא היו פלאפונים בקושי טלפונים קווים. אך ידענו למצוא אחד את השני על הברזלים השחורים. אז הם היו פשוט ישרים בלי קשתות, עיגולים בצבעים מגוונים.
אחרי שנים כבר עזבתי את העיר, לרובם היו כבר רכבים של ההורים. עדיין כשהייתי מגיע לחופשות, מצאתי את החברה באותה צומת מרכזית. אותה נקודת מפגש ליד אותם ברזלים שחורים פשוטים. כאילו נשמרו לחברים.

סוף עידן החיים הפשוטים

החיים היו פשוטים, גרנו שניים שלושה היו מקרים אף יותר באותו חדר ולא התלוננו. לא רצנו מוטרפים אחרי קניות מותגים, שופינג בקניונים. טיילנו בעולם, זה היה חלום שמומש אחרי השרות הצבאי. טלנובלות וסדרות לא הכתיבו לנו איך לדבר, להתלבש, או לנהוג בערמומיות אחד עם השני. דקלמנו מערכונים של הגשש, שרנו שירי אריק אינשטיין, נפרדנו מהדיסקו ועברנו למוזיקת הגל החדש. הרגשנו את המפנה ביחסים בין האדם לעולם, לטבע, המודעות הסביבתית גדלה.

אך חלפו השנים הזמנים השתנו אט אט עבור כל אחד החיים הפכו בורגניים: בית, אישה, ילדים. ביחס ישר גדלו גם רצונות חדשים. הפכנו "חייזרים" רצנו אחרי ייצור כסף. מילאנו את הכיסים ופרנסנו את הפקידים בבנקים השונים. רוקנו מדפים בסופרים במולים ונפרדנו מהמכולת השכונתית של גברת היפשט. גאדג'טים, פלאפונים אישים, טלוויזיות בכל חדר, מחשבים נייחים החליפו צורה לניידים. אין סוף שמונצעס שחלקם הגדול אחרי זמן מה נזרקו לפחים הירוקים.

הפסקנו להתראות אחד עם השני, רצנו עבדנו כמטורפים מצאת החמה עד צאת הנשמה. אפילו לא התראינו עם בני המשפחה הקרובים. עסוקים בלייצר "סְטִיפוֹת" דולרים ירוקים כדי למלא חשקים ורצונות הזויים. קנינו, בילינו, מסיבות, טיולים מה לא עשינו. חיפשנו את הפנטזיה הבאה ש"העניקה" תחושת מילוי אך נשארנו מאוכזבים וריקניים. היינו בטוחים אם נשיג את היעד הבא נרגיש מלאות. היום אנו יודעים שזה הכל היה הבל הבלים.

פתאום ביום אחד הכל משתנה

די בהפתעה הגיע לעולם הווירוס הזה שמלמד אותנו משמעות אחרת לחיים. עדיין בכל אחד הרצון שיחלוף כבר וישיב לנו את החיים הקודמים. קשה לקלוט שאותה "תמונה" כבר חלפה. ושאנו בפתחה של תקופה חדשה. אך למרות הכאוס מרגישים איפה שהוא רוגע ושלווה. אפילו הבת שלי אמר לי השבוע "אבא אני לא רוצה לשוב לשגרה. משהו נרגע בתוכי, כבר אין לי צורך לרוץ ולהיות בכל מקום. חייתי בהרגשה כאילו אני מפספסת משהו וחייבת להיות כל הזמן בתנועה."

גם שמואל ודוד שכבר חצו את גיל 80 ועברו יחד מסע משותף של עשרות שנים. מנסים לשמר את הקשר אך היום לפי החוקים החדשים. שומרים בקפדנות על מרחק 2 מטר לא לפגוע אחד בשני. נהנים עתה משירת הציפורים במקום רעש המכוניות והצופרים.

כמו כולנו נמצאים הם בתווך בין בניה של תקופה חדשה, לא מוכרת בדפי ההיסטוריה. לבין הכמיהה והזיכרונות לחיים הקודמים של פעם המושתתים על אחווה, אהבה ודאגה הדדית.