זה נחת עלי כמו רעם ביום בהיר. פתאום זה כבר לא שם, אצל הבן או הבת של, או חבר לעבודה… פתאום זה במשפחה שלי. הכי, הכי קרוב אלי.

אחרי ההלם והפחד, המשתלטים על כל תא בגוף בסערה רגשית שמזרימה את הדם בשיא העוצמה, נכנס לו אדון מוח לפעולה. מתפקד כמו על טייס אוטומטי, מחפש פתרונות פרקטיים מידיים.
עיבוד רגשות יהיה אצלי תמיד השלב שני בדרמה. כתבתי על כך מאמר – מי מנהל את חיינו המוח או הלב?!

נפגשנו בארוחת ערב חג ולמחרת הרגשה של חוסר טעם לקפה של בוקר, אחד הסימפטומים המובהקים לקורונה. בערב, לפני שנפרדנו, עוד הספקתי לשאול בחטף: "מתי עושים חיסון שלישי. יהיה בסדר אבא, מה אתה דואג, הכל בשליטה".

אני לא יכול להתעלם מהתגובה הראשונית שלי. זה לא כעס, הרי אף אחד לא נדבק בכוונה, זה סוג של טרחנות כזו בי שטוענת- אמרתי לך!!!
מציקה כהרגלה, כמו נקרן חרוץ.

פתאום העולם נעצר

הראש מיד נותן פקודה, למרות ההתנגדות הקשה דבר ראשון בדיקה לוודא שלא נדבקנו.
"אני למטה, אבא תרד" קיבלתי מסרון. נכנס למעלית לוחץ 0, המעלית עוצרת בקומה מתחתי. גבר כבן 30 נכנס למעלית גדולה ללא מסכה. "אתה בלי מסכה!" אני פונה אליו בתקיפות שהפעם כבר לא יכולתי לשלוט בה. "אני ממהר, חייב להביא את הילד מהגן" הגבר ענה. המתח והעצבים הופנו אליו בציניות מופגנת: "אני בדרך לבדיקת קורונה". "גם אני עשיתי הבוקר בדיקה" הוא השיב בהזדהות, תוך שעוטה מסכה על פניו, תור מטורף, מקווה שלך ייקח פחות זמן". ירדנו 4 קומות, כמה שניות שהפכו את החוויה לאחווה. יצאנו מהמעלית שותפים לחוויה ובהרגשה של שכנות קרובה שממש מילאה את ליבי. הכעס והתסכול התפוגגו ברגע.

עברנו את החיטוט עם המתוש בגרון ובאף ללא המתנה, מפנים מיד מקום לשלב הרגשי הבא.
פתאום השתלטו עלי תחושות בושה כישלון, חוסר נעימות לצד אחריות להתקשר לאותם אנשים שבאתי עימם במגע. לצערי או לשמחתי, השתתפתי יום קודם בסדנה פיזית.
בדיעבד, היה שווה להתקשר. את מקום תגובה כועסת ממנה המוח ״המקולקל״ שלי כל כך חשש, מילא המון כוח אותו העניקו החבר׳ה שאמרו ״שטויות, זו לצערנו המציאות בה אנו חיים!"

התמודדות עם החלק המנטלי בקורונה

כשהתפניתי מהסידורים הטכניים, הגיע השלב הרגשי – כאב חד בלב, חמלה ורצון לחבק ולהרגיע שהכל יסתדר. מעבר לקו שמעתי  "אבא הכל בסדר". לא שזה מנע לב דואב.

אחרי יומיים הניתוק מהסביבה התחיל להשפיע. הישיבה בבית, בבידוד בחדר, הפכה אט אט קשה ומעיקה.
מסתבר שהסימפטומים הפיזיולוגים של הקורונה, כשהם קלים יחסית, מהווים פן מינורי של המחלה. הבידוד והריחוק הוא החלק הקשה ביותר.

אנחנו יצורים חברתיים. מזינים אחד את השני באנרגיה של חיות שלא ניתן לתאר במילים, אך מזוהה היטב בהרגשה.
"הקורונה היא מחלה מנטלית", שיתפה אותי קרובת משפחה, כשהתקשרתי לדרוש בשלומה תוך כדי הבידוד.

אולי הקורונה באה ללמד אותנו להעריך את מערכות היחסים עם הסובבים. ביומיום אנחנו לא מסוגלים, מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן. רק כשהאפשרות לחברה ניטלת מאיתנו, אנחנו מרגישים פתאום בחיסרון הצורב.

למה צריכים לחלות ולהרגיש שנלקח מאיתנו החופש?
אולי מטרת הווירוס ללמד אותנו להתייחס אחד לשני בכבוד והערכה, כמו חברים טובים למסע משותף?!