מרוב התרגשות והתלהבות הלב כמעט ברח מבית החזה. דופק מואץ לא יכולתי לנשום. זו ההרגשה שליוותה אותי עם הכניסה למסיבת פורים הראשונה בחיי. קישוטים נוצצים בצבעי כסף וזהב, שפע ממתקים, תחפושות מושקעות שלא ראיתי מכיתה א' ב' ג' בבית הספר היסודי. והעיקר הייתי עם כל החברים שלי, נער בגיל 16 כיתה י' בפנימיית הכפר הירוק. קפצנו לצלילי המוזיקה, צחקנו, התבדחנו, השתוללנו עד אור הבוקר. הרגשתי שאני עף לשמים ולא רוצה לחזור למציאות האפורה.

מאז אותה מסיבה שנים חיפשתי בפורים לשוב לאותה עוצמת החוויה הראשונית. כל שנה חיפשתי את המסיבה שתחזיר לי את אותה ההרגשה…

חלפו שנים הגעתי למסיבות שונות ומגוונות. היינו נפגשים, חיבוקים נשיקות. נכנסים חבורות חבורות ולאט לאט נסגרים כל אחד "בדלת אמותיו". בפעמים שהתחברתי לוַויְבּ מצאתי את עצמי מוקף באנשים רבים אך הרגשתי לבד. מוזיקה מחרישת אוזניים, לא שומעים אחד את השני, רק נעים או קופצים באותה פעימה. חנק מעשן סיגריות יחד עם הרגשת קרירות. מביט בעיניים, נמשכתי לצחוקים לחיוכים. אך הרגשתי עצבות בדידות וריקנות.

כבר שנים רבות שאני נמנע לצאת למסיבות פורים. ככל שעברו השנים כך גדלה גם האכזבה. משהו מת התייאש הבנתי כנראה שלא אוכל למחזר את אותה ההרגשה, של חברותה אווירה של יחד לא חזרה.

היום מוצא את עצמי מסתכל מהצד בילדי שלושה. איך הם מתכוננים לפורים משקיעים בתחפושות כל כך הרבה מחשבה. קופצים מלופט טיפוסי דחוס באנשים ועשן, למסיבה בהאנגר, חס ושלום שלא יחמיצו איזו תהלוכה. מוזיקה מחרישת אוזניים, לא שומעים אחד את השני רק נעים מקפצים כמו באותה פעימה.

נזכר באותם שנים בהן גם אני חיפשתי ריגושים. שואל את עצמי לא פעם. האם גם הם חוו את אותה החוויה כמוני. האם אף הם מחפשים את אותו ניצוץ התרגשות מהחוויה של חברותה היחד. שחוויתי אני באותה מסיבה בגיל 16 כיתה י' בחדר האוכל בפנימיית הכפר הירוק?