ביום שישי בבוקר הרגשתי שוב שאנחנו בתוך רגע היסטורי.
ישראל יצאה לתקיפה באירן, ואף אחד לא באמת ידע איך זה יתפתח. חבר טוב שלח הודעה: "לכו תקנו מים…"
משהו בי מתנגד ללחץ ההמוני. יש לי מנגנון פנימי שפועל בדיוק הפוך דווקא כשכולם נכנסים להיסטריה, אני בולם.
אבל הפעם, המנגנון הזה נעקף. לאט-לאט התחילו לחלחל מחשבות: שוב קונים מים, שוב נייר טואלט… שוב הסרט הזה?
ובכל זאת, מה שבאמת לא נתן לי מנוח הייתה המחשבה שאולי לא יישארו מלפפונים, עגבניות וטחינה גולמית.
פחד פשוט. חשיבה בסיסית. אולי עד יום ראשון כבר יגמרו והמדפים יישארו ריקים.
הילדים גם הם לחצו "אבא, תקנה מים, תקנה מצרכים, אי אפשר לדעת עד מתי…"
פיקוד העורף המליץ להצטייד, והפוסט-טראומה של הקורונה צפה ועלתה.
אז אחרי מאבק פנימי לא קטן, ירדתי לסופר השכונתי.
כבר בדרך ראיתי את המראה: עגלות מפוצצות, אנשים סוחבים מכל הבא ליד.
נכנסתי והחלל דווקא היה די ריק.
כמובן שבלי לחשוב הסתערתי על המלפפונים והעגבניות.
שמע, שיחסר לי משהו לסלט? לא יקרה!
משם התקדמתי לכיוון מדף הטחינה ואז נעצרתי.
התור לקופות התחיל מהקופות ונגמר בסוף מדור הירקות.
עגלות ענקיות, עשרות אנשים. ואני עם שתי שקיות ביד.
אני עכשיו אחכה שעתיים בתור בשביל עגבנייה? אין מצב.
עשיתי אחורה פנה, החזרתי את הירקות למקום, ועליתי הביתה.
אבל בפנים… לא הייתי רגוע. המחשבה שאין לי עגבניות ומלפפונים העבירה בי אי-שקט. קטן, אבל מטריד.
כשאין מה לאכול — יש הרבה מה לפחד
האכילה היא אחד הרצונות הבסיסיים שלנו. כשאנחנו רעבים, המוח מיד מחפש פתרונות.
כשיש אוכל במקרר, אנחנו רגועים. כשהמקרר ריק הכל משתנה.
ואם אין לנו יכולת למלא את החסר?
הפחדים מזנקים, החרדות משתלטות, וכל המחשבות מתמקדות בצורך הבסיסי ביותר – לשרוד.
הבאתי את הדוגמה של אוכל, אבל האמת היא שזה נכון לגבי כל רצון שלנו:
מחום ואהבה, דרך הערכה וכבוד, ועד להגשמה עצמית וחיבור רוחני.
כשהרצונות שלנו מקבלים מענה אנחנו חווים שובע, שלווה, ביטחון.
אבל כשהם נשארים ריקים מתחילות הדאגות, האכזבות, התחושות הקיומיות של תלישות, חוסר וודאות וייאוש.
במצב כזה, הפחד המתמשך סוגר את כל החושים.
האור נעלם, והחושך תופס את מקומו.
וזה לא עניין של מזל, זה עניין של הכנה פנימית.
האם אנחנו יודעים איך להתייחס נכון לאירועים היומיומיים שמגיעים אלינו?
האם אנחנו בונים בתוכנו מוכנות נפשית ורוחנית או רק ממלאים את העגלה בסופר?
כשהלב מתמלא – גם סערת רגשות שוככת
אי אפשר לשלוט במה שקורה בחוץ לא על מלחמות, לא על מחסור, ולא על פחד אם יישארו טחינה ומלפפונים במדף.
אבל בהחלט אפשר להתחיל לפתח חוסן פנימי, עומק, שקט. ביטחון אמיתי, שלא תלוי במדף מלא אלא בלב מחובר.
אנחנו לא רעבים רק ללחם.
אנחנו רעבים למשמעות, לקשר אנושי אמיתי, לאהבה שלא תלויה בדבר, לרגע אחד של שקט מבפנים.
כשאנחנו לומדים להתחבר לרצון הפנימי הזה דרך חיבור נכון עם אנשים, דרך הסתכלות חדשה על המציאות משהו בתוכנו נרגע. משהו מתמלא.
"כשהאדם רוצה להתקשר עם אחרים כדי לגלות את הכוח העליון שבחיבור – אז באמת מתמלא לו הלב."
(הרב מיכאל לייטמן).
אז אולי במקום למהר לסופר נמהר רגע לעצור. להרגיש את מי שלצידנו. לפתוח דלת. לב. חיוך.
כי את הרעב אי אפשר לבטל, אבל אפשר לבחור במה להזין את עצמנו: את הגוף, או את הנשמה.
לא מדובר במילוי של עגלות אלא במילוי של הלב. כשהלב מתמלא, גם באמצע מלחמה אפשר לנשום לרווחה.
אם רק נזכור שהאור תמיד שם מחכה לנו, נוכל לבחור לא להילחם בחושך, אלא להדליק בו נר.
הנר הזה? זה הקשר בינינו. קשר אמיתי מלב אל לב.
