"כואב לי בלב."

כמה אומץ צריך כדי שלוחם יגיד משפט כזה בתחילת טיפול.

מאחורינו יותר משנתיים שצילקו את כולנו,
אבל הם – חיו סכנה קיומית יום אחרי יום, בלי רגע מנוחה.
מצב קיצון שבנה אותם כמה שנות אור קדימה.
תלות הדדית, ערבות, יכולת להרגיש אחד את השני —
דברים שמעוררים בי בכל מפגש טיפולי איתם קנאה גדולה.

אנחנו – מטפלים מכל קצוות הארץ והעולם.
נוגעים, משחררים, מחזירים נשימה לגוף ולנפש.
אחד מהמטפלים כמעט ואינו רואה, ועדיין מגיע באוטובוסים לכל חור בארץ – מישוב שיתופי ליד ערד.
מטפלת מבוגרת מדהימה מירושלים נוסעת אף היא באוטובוסים,
עם מיטת טיפולים ושקיות מלאות ציוד,
רק כדי להקל עליהם את הכאב.

 

הסרטון המצורף – רגע קטן מאתמול:
אנגר גדול, רעש, אבק, תנאים קשים –
אבל החיוך, החום והאהבה עברו חזק.
מהמטפלים למילואימניקים – ומהם בחזרה, בהודיה ובהוקרה גדולה.

כשאחד מהם אומר לי:

"כל הכבוד לכם שאתם המטפלים בנו…"
ואני משיב:
"אנחנו – ואתם. בזכותכם אנחנו חיים בשגרה."