שבוע של גוף, דאגה, אשפוז, הורים–ילדים, חוסר שליטה, המתנה, תוויות –
זה לא שבוע שכותבים בו.
זה שבוע שאוספים בו חומר גלם.

הכתיבה לא נעלמה.
היא ישבה בצד, חיכתה שארשה לה לצאת –
לא כהסבר, אלא כעיבוד.

כל שישי, כשדולב מגיע אליי עם הקורקינט המפלצתי שלו,
עד שהוא לא מעדכן “אבא הגעתי הביתה” – אני לא רגוע.

לפני שלושה שבועות, בדרך חזרה הביתה, הוא עף מהקורקינט.
שברים במרפק ושורש כף היד.

יום ראשון הוא ביקש שאלווה אותו לביקורת אצל מומחית כף יד בבילינסון.
נכנסנו.
יצאנו.
וברחנו משם יחד, כאילו מישהו סגר עלינו דלת.

דולב חזר לתל אביב.
אני חזרתי לשגרה.

למחרת בבוקר, המורה ליוגה ניגשה אליי בהתלהבות.
דיברה על התמדה, פתיחה של הגוף, שינוי שניכר לעין.
יצאתי משם עם חזה נפוח.

אם הייתי יודע שבערב אמצא את עצמי באשפוז –
אולי הייתי עושה עוד אימון.

עשרים וארבע שעות במיון.

לא רק אני.
כולם.

בית חולים מפוצץ.
אין מיטות.
כיסאות פלסטיק.
ברקע מערכת הכריזה "יורקת" מספרים,
ואנחנו יושבים –
מחכים שיקראו לנו בשם,
או לפחות במספר B808.

בשלב מסוים הבנתי שאין מנוס.

פתאום ההליכה משתנה. קצב הנשימה.

כל סימפטום קטן שצץ שקלתי אם לשתף,
בעיקר מול הבת הגדולה שלי.
לא רציתי שייאסף עוד “משהו”
שישמש ראיה נגדי.

בלי שאמרו לי מילה כבר התחלתי להתנהג,
כמו מה שחשבתי שמצופה ממני להיות.
לא כי אמרו לי מי אני – אלא כי הפנמתי את זה לבד.

בשלב מסוים ויתרתי על המאבק.

שמתי את עצמי על “מצב טיסה”.
לא כדי לברוח אלא כדי לא להישאב.

כעס, ביקורת, מחשבות על איך זה אמור היה להיראות, 
הבנתי שהן לא יעזרו לי עכשיו.
הן רק יחמירו את המצב.
אז צפתי.
מעל הסיטואציה, לא מתוכה.

דווקא שם, בתוך ההמתנה והחוסר,
קרה משהו אחר.

זמן איכות עם דקל.
כזה שכמעט ולא קורה אחד על אחד.

למחרת – עם דולב ודיה.
רגעים קטנים, שקטים,
בלי פתרונות.
חברי MY TEN שהגיעו לחזק.
אפילו זכיתי לחומוס טחינה וסלט – מעדן מהסעודה של שישי בבוקר.

ופתאום הבנתי:
התמיכה, הדאגה, הנוכחות – מרפאות ומחזקות,
הרבה יותר מכל תרופה כימית.

ואז זה היכה בי בצורה ברורה:

ברגע שהאגו נכנע לסיטואציה – קיבלתי תווית.
“חולה”.
"מאושפז".

לא כאבחנה רפואית אלא כציפייה.

איך להתנהג.
מה מותר.
מה אסור.

והסביבה, בטוב ליבה,
התחילה להתייחס אליי
בהתאם לתווית.

יותר מהכאב,
יותר מהעייפות היה קשה לקבל את ההגבלות.

“אל תעשה”.
"אל תלך".
"חכה לתוצאות".

הבוקר הזמינו לי סניטר לאולטרסאונד במרחק של מאתיים מטר מהמיטה.
עגלה.
כיסא גלגלים.

אמרתי להם: חבר'ה, אתמול צעדתי שעה במרחב בית החולים.
בסוף סמכו עליי.
התפשרו – דחפתי לבד את הכיסא, הרגשתי בעננים.
במיוחד שהורשתי לחזור לחדר למיטה שלי לבד. ☺️

איזה אושר קטן.
לא כי הבראתי – אלא כי חזר לי לרגע הביטחון.

זרות הופכת לחברות רגעית.

בתוך כל זה,
פוגשים אנשים – כל אדם עולם קטן.
סיפורים.
חיים.
זרמי גורל שהפגישו אותנו באותה סיטואציה,
באותה נקודת זמן.
הלב נפתח.

הצוות הרפואי מקצועי, מתקתק,
תחת לחץ בלתי אפשרי.
מחייך, מחזק.
דוחף בעדינות כמו שמדרבנים ילד להתחיל ללכת לבד.

ואיכשהו,
אחרי שישה ימים, דולב ואני שוב נפגשים באותו בית חולים.

אני עדיין מאושפז.
הוא בביקורת.

תומכים זה בזה.
פעם אני מרים אותו,
פעם הוא אותי.

לא כחולה ואב.
לא כמטופל ובן משפחה.

פשוט בני אדם ביחד באהבה.

לסיום

אולי הבעיה איננה בתוויות עצמן.
הן לעיתים נחוצות, מגנות, מסדרות כאוס.

הבעיה מתחילה ברגע שבו אנחנו שוכחים
שיש אדם מתחתיהן.

אדם שמבקש שיראו אותו,
שיסמכו עליו,
שיתייחסו אליו לא רק לפי מה שאובחן אלא לפי מי שהוא עכשיו, ברגע הזה.

לפעמים,
כל מה שנדרש כדי להתחיל להחלים הוא שמישהו יראה אותנו
לא כחולים או כבריאים אלא כבני אדם.
וזה, לפעמים, כבר מספיק כדי להתחיל לנוע קדימה.