החיים מפתיעים ללא הרף, מתנהלים לכאורה במסלולם, בשגרת משפחה, עבודה, חברים, המעניקה לנו אשליית ביטחון ויציבות. לא ניתן לצפות תפנית של 180 מעלות, כאשר פתאום הקערה מתהפכת על פיה. כולנו חווים יחד את אימת ה7/10 והמלחמה האיומה, את פריצת הקורונה ולהבדיל, באופן אישי, אירועים קשים מחוללי מהפך.
מרץ 2024, היה עבורי חודש כזה.

זה החל משלשולים. מי מתרגש מהם?! אני חי איתם כבר שנים. באים והולכים. אבל כאשר הם מלווים בחום, חוסר תאבון וגורמים לאיבוד קילוגרמים במשקל, נדלקת נורת אזהרה.
כך הגעתי לאחר שלושה שבועות במצב קשה לטיפול רפואי. אותרו חיידקים, שכבר הספיקו להיספג במעי ועוררו דלקת ישנה, שהייתה מאוזנת מזה כ-15 שנים ופגעו במערכות פנימיות נוספות. הגעתי לחוסר תפקוד מוחלט.
אפילו לילדים לקח זמן רב להכיר עד כמה המצב מורכב. האבא הפולניה שנושא את כולם על כתפיו הפך פתאום לשבר כלי.

כמי שסובל מעל עשור מסינדרום החלוק הלבן ונמנע מלפנות לרפואה קונבנציונאלית, מצאתי את עצמי במיון, ממנו שוחררתי עם הבחנות ראשוניות וכדור כימי, שהריאקציות הקשות שלו הביאו אותי די מהר לאשפוז.

ממר יצא מתוק

היחס של צוות מחלקה ה' בבית חולים בלינסון מלא את לבי. הדאגה, התמיכה, ההתחשבות, האוכל הכל כך טעים, כולל אפילו בחירת תפריט באפליקציה. היה לי ממש קשה לעזוב, לאחר שאיתרו חיידק אלים נוסף שהתמקם בבטני ונטרל אותי לחלוטין ו"גרשו״ אותי מהר הביתה.

הילדים קוראים לי פריק קונטרול. בתוך ימים ספורים נאלצתי לשחרר ולתת לכולם, כל אחד כמידת יכולתו, לתרום את חלקם, להפוך תדר ולהזדקק לעזרה גם בתפקודים פשוטים, שביומיום איננו מייחסים להם חשיבות.
זכיתי לתמיכה וחיזוק כוחות נפש ברגעים בהם כבר לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. כמובן מהילדים המדהימים, חברי נפשי האהובים, שלא הרפו ועטפו אותי בחום, אהבה ודאגה. בחלוף הימים התמיכה התפשטה למעגלים נוספים בחברה המיוחדת שלנו. הרגשתי אותה שוכנת בתוך חדרי לבי והתרגשתי. נמלאתי תחושת בטחון, חוויה ראשונית שאני נתון ברשת אהבה שדואגת ותומכת בי ללא הפוגה.

בחדר בבית החולים שכב איש מבוגר יקר מהמגזר, שקרע לנו את הלב בסבלו ,אך יותר מזה בבדידותו. איש לא היה לצידו. מסתבר שישנם כל כך רבים המתמודדים לבדם עם סבלם ומי יודע מהיכן הם שואבים את הכוחות להתרפא.
ברגעים הקשים שעברתי התנתקתי. לא יכולתי להכיל אף אחד ישנתי וישנתי חייתי בתוך הזיות מנותק מכל העולם. ללא הדחיפה הבלתי מתפשרת והדרבון של הילדים והחברים אני לא חושב שהייתי מצליח לצאת מהלופ, למרות שאני יכול להעיד על עצמי שאני אדם חזק.

הדרך עדיין ארוכה

כן נתתי כותרת שהדרך עדיין ארוכה. אני נאלץ לנוח רוב היום ולנצל חלונות קטנים כדי לעשות פעולות טכניות שהבית דורש.
יחד עם זאת, עצם כתיבת של פוסט זה, מסמלת לי את בצבוץ האור בקצה המנהרה וממלאה אותי בתקווה להתחזק ולהיבנות נפשית ופיזית מחדש.

פסח בפתח דווקא עכשיו מעל כל הכאב והקושי, מאחל אני אחדות וחירות לעם שלנו.
קשה לשמוח כשכל כך הרבה משפחות איבדו את יקיריהן, 133 משפחות שאהוביהן מוחזקים בשבי, רבים מאיתנו נאלצו לעזוב את בתים והם מנותקים מסביבתם הטבעית ומשפחתם.

אני מאחל לחיילינו שיחזרו בריאים ושלמים, לאחר השלמת משימותיהם בהצלחה,
שהחטופים יחזרו הביתה במהרה ותהיה לכולם רפואת הגוף והנפש שלימה.
לכל המפונים חזרה הביתה והכי חשוב אני מאחל לעם ישראל להשתחרר מכל הכבלים המונעים מאיתנו את הרגשת האמת-
שאין דבר חשוב מאחדותנו❣

פסח שמח וכשר לכולם🙏