הפנים מכוונים לקראת גיל 30 שוב שירות מילואים. לכאורה איזה כיף שינוי שגרה התנתקות מהחיים הרגילים. עבורי בכל פעם זה היה סיוט מחדש. מחשבה כנראה בורא מציאות כך הובילה לפציעה על היום הראשון באותו פעם. אשפוז, רופאים בית חולים זיו בצפון.
הפציע שלי עוררה באבי ז"ל טראומות מודחקות מפציעה שלו כ 20 שנים לפני כן שלא ממש טופלו רגשית. אבא ניסה לעורר את המערכת ולהניע אותם לפעולה אך זה לא ממש צלח…

כמעט 30 של פעם, גיל שכבר מתנהלים לבד. בטוחים שרואים את החיים הכי טוב מכולם. במיוחד ההורים נראים אחרת, מה הם מבינים בכלל. האמת במקרה זה האינטואיציה פעלה במדויק. חוסר סבלנות ורצון לשקם את הפציעה ולחזור לשגרה. הובילו אותי להחלטה לטפל בשיקום המצב באופן פרטי. במקום להמתין שבועות וחודשים למערכת מסועפת שעד שהייתה מגיבה, מי יודע כמה זמן היה נדרש ממני להמתין. יותר מכל חששתי לאבד את מקום העבודה.
עברה בערך שנה עד שסיימתי את הטיפולים. למזלי בתום התקופה קיבלתי את מלוא כספי חזרה.

הפציעה הותירה צלקות חיצוניות אך בעיקר בנשמה. מאז ועד היום היא מלווה אותי שנים ביום בלילה הפכה להיות חלק אינטגרלי מחיי. מנגד הפציעה לימדה אותי כל כך הרבה, בזכות תהליכים רגשיים שעברתי. אך אם נשווה את הפציעה שלי להלומי קרב היא פציעה יחסית קלה.

הרופאים נאבקים על חייו 

הרופאים עדיין ממשיכים להיאבק על חייו של איציק סעידיאן. נכה צה"ל שהצית את עצמו לפני שבוע מול משרד אגף השיקום בפ"ת. מיקרה שהצית זעקת מצוקה של מאות, אלפים אולי הרבה יותר הלומי קרב שלא טופלו בשל אותה בירוקרטיה מסועפת חסרת רגש. רק אדם שנפצע נתקל בה והיא משפילה נורא.

בגיל 18 אנחנו נקראים לשרת את המדינה. אני אישית יכולתי בשל בעיה רפואית להתחמק משירות צבאי. זה לא עלה לי אפילו בקצה המחשבה. נלחמתי להיות חלק אינטגרלי כמו כל חברי במחויבות לשרת את המדינה. נאיביות תקראו לה, גיל צעיר שרואים את החיים במשקפיים אחרים. לא עלתה בי לרגע מחשבה שאם יקרה לי משהו ואפצע "חוות ההוכחה" כלפי המערכת תהיה עלי.

רופא מנתח היחס שלו למנותח וניתוח שונה מחולה שאמור להתמודד רגשית עם הסיטואציה. כל עוד אותו רופא לא חווה על בשרו חוויה דומה. כך גם מערכות כמו: משרד הביטחון, ביטוח לאומי, עובדים סוציאלים, סעד וכל מי שעוסק סביב אנשים במצוקה. אפשר לומר על רובם שליבם אטום למצוקות האנשים כדי שיטפלו בהם טכנית בדרך שאמורה להיות הכי טובה.

האם דרך זו היא הדרך הנכונה?

ואם כן למה בחור כמו איציק סעידיאן היה צריך להצית את עצמו, כדי שמדינה שלמה תפתח את עיניה ובעיקר את ליבה למצב?
פתאום אביב גפן שר לו שיר ליד המיטה. איפה אביב היה ואיפה כולנו הינו לפני המקרה? האם היינו ליד איציק בבית שרנו ותמכנו בו באותם לילות לבנים שהוא היה צריך עזרה?

כשכולם ישנים טוב אותם הלומי קרב מתהפכים או מסתובבים סהרורים, הסיוטים בדיוק מתעוררים משנתם. תשישות פיזית ומנטלית מובילה עם הזמן להתפרצויות זעם והתנהגות שאינה "הולמת". כך יוצא שגם החברה מרחיקה אותם, כי הם נחשבים להפרעה.
חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך מוביל אותם להתבודדות, הסתגרות ומעגל חונק שלא נפרץ.

כדי לעזור להלום קרב צריך לחדור את לבן האבן המגן על נשמה מנופצת. לקחת אותו יד ביד עד שיתחזק. הריפוי המושלם הוא לאחר ההתחזקות בו אותו הלום קרב יסייע לאחרים באותו המצב. רק אז יבוא הריפוי וישחרר אותו מהסיוט שלא נגמר…

איך אנחנו יכולים לעזור?
אם רק נרכך קצת את הלבבות כלפי אחרים מיחס ביקורתי ואטום ליחס חם ואוהב. כך נרפא את המדינה כולה.