שנים על גבי שנים שמעתי את אותם הסיפורים באופן מדויק, אמא ז"ל סיפרה אותם כאילו התרחשו אתמול. לא הבנתי למה באיזשהו שלב נאטמתי ולא הייתי מוכן לשמוע. כאשר אמא הייתה משתפת אנשים וחולקת איתם את אותם החוויות, אצלי הן עוררו התנגדויות. 

היום, אני מבין שספגתי טראומות שהותירו צלקות רגשיות. שאימא ז"ל ספגה מאותם שנים.

היא הייתה ילדה קטנה בת שנתיים שלוש אשר הוחבאה בתוך ציפה של כרית ששימשה לקישוט המיטה, במחנה העבודה טירספול בחבל טרנסניסטריה ברומניה. אלוהים איזו חוויות עברו עליה ועל המשפחה. שלוש שנים של איום יומיומי על חייהם בצל המלחמה.

אמא מעולם לא הביע רגשות פנימיים. זה יצא בכעס כלפי חוץ או שתיקה רועמת. היא לא הביע מה הלב מרגיש בפנים, היא לא הביע רגשות עמוקים. כלפי חוץ הקרינה שמחת חיים, סחפה אחריה אנשים רבים. אך שמחה זו טשטשה כאב ופצעים ששכנו  עמוק שם בפנים והכאיבו בלב. 

אתם יכולים להעלות בנפשכם איך מרגיש ילד כאשר בכל פעם שיש סכנה הוא דואג להסתתר בתוך ציפה של כרית, מתכרבל שם ולא זז. שהגרמנים לא יתפסו אותו. איזה נזק נפשי חוויה זו הותירה? אילו צלקות הוא לוקח אתו לאורך מסע חייו?

 

אנטיתזה ל-טיפיקל ניצולי שואה

כך אמא בחרה באבא ז"ל שלא דיבר יותר מידי אם בכלל. זה התאים למארג הרגשי שהייתה זקוקה לו בתת ההכרה כדי לחיות לצידו שנים יחד. עברו עליות ולא מעט מורכבויות. אך הייתה ביניהם נאמנות ודאגה הדדית מעל כל המצבים שהיום קצת קשה לפגוש בקרב זוגות רבים. 

לבביות יתר וצורך בנתינה לא מדודה לאנשים שהיו תמיד סביבה, הייתה אנטיתזה ל-טיפיקל ניצולי שואה. שבד"כ סוגרים עצמם מתבודדים מהעולם בד' אמותם. להבדיל אמא אירחה בשמחה, אוכל טרי וטעים תמיד היה בשפע, אשפית עוגות ודברי מתיקה היווה מקור משיכה לחברות שאהבו לבקר אותה בביתה. לימים אחי פתח רשת קונדיטוריות ונעזר במתכונים המיוחדים של אימא.  

בשנים האחרונות האנטישמיות שוב מרימה את ראשה.
מחאת הענק בגשר ברוקלין שנערכה (בתחילת ינואר 2020) ויום הזיכרון הבינלאומי לזכר קורבנות השואה שיחול בקרוב עוררו אותי מתרדמת החורף הקר לכתוב על הסיפורים הקשים שגדלתי בצלם, סיפורים על חוויות מהשואה.

אני עדיין בהלם מוחלט!
אנטישמיות נגד יהודים מתגברת מיום ליום ועוד בארה"ב. בדיוק כך לפני כמה עשרות שנים זה החל באירופה.

האנטישמיות עולה וגואה

כאשר יהודים פונים כנגד בני עמם, בשנאה תהומית וניכור כמו שאפילו אויבים ושונאים מושבעים לא מגיעים לרמות כאלה של שנאה, אז מתרחש דבר איום ונורא. ולא יעזור לנו כלום. אין לנו בפני מי להצטדק, אין לנו את מי להאשים.
להגיד "האנטישמיות זו תופעה מכוערת שצריך לעקור מהשורש" אלה מילים ריקות וחסרות תוכן.

כמו לפני השואה, הפשע שלנו באותם השנים לפני 1939 מלחמת העולם השנייה והראשונה
היה הפילוג והשנאה בנינו, בין הפלגים השונים בעמנו. עיקר העניין יושב על הניכור, הזלזול וחוסר תחושת השייכות לגורל משותף בין הפלגים השונים. מאוד מזכיר את מה שקורה לעם שלנו היום.

ואם לא נתעורר מהר ונצא מאותה הבועה, אנו צפויים למעשה אנו כבר חווים אנטישמיות שעולה וגואה.

חלפו מספר שנים מאז אימא נפטרה, ובעקבות מסע ההתפתחות הרוחני שעברתי ואני עובר יומיום. אני יכול לצאת בזום אאוט מהסיפור האישי הקשה של אימא ולהבין שאנו מוקפים במערכת כוחות הטבע המנהלת כל אחד ואחת בקפידה.
מערכת מדויקת שפועלת דרך חוקים שאם נפעל על פיהם החיים של כולנו ישתנו מסבל מתמשך לחיים מאושרים. עלינו רק ללמוד להשתנות, לקבל באהבה את הסובבים. ללמוד לכבד, להבין ולהיות מודעים לזה שאנו חיים בתוך מערכת אינטגרלית שקושרת אותנו יחד כאלומה.

המאמר נכתב ופורסם בתאריך 23.1.2020 בהשראת הספר: הבחירה היהודית – איחוד או אנטישמיות.