אפשר לחיות בטוקיו בין 38 מיליון אנשים ועדיין להרגיש לבד.
אנשים רבים חיים ביחד ועדיין מרגישים לבד.
למעשה רוב אוכלוסיית העולם מרגישה לבד.

למה?
הבדידות הפכה בעצמה למגפה של המאה. מהממצאים עולה שהיא מחלישה את מערכת החיסון. מאיצה את הזדקנות המוח – אפילו תעשיית האנטי אייג'ינג לא מועילה. כי הבדידות מקצרת משמעותית את תוחלת החיים.
כולנו למעשה חלקים של מערכת אחת, אך בתפיסת המציאות בגוף החלבוני שאנו מכירים כל אחד מרגיש נפרד מאחרים.

למה?
בגלל האגו. אותו גורם להרגשה של ריחוק וניתוק מאחרים. למרות שבפועל זה לא ממש נכון. אנחנו מחוברים לרשת קשר "שקופה" בלתי נראית או מורגשת.
הבדידות נובעת מאותו הרצון להרגיש מאוחדים. זה תיקון השבירה שמדברת עליה חכמת הקבלה.

והקורונה איך היא בכלל קשורה?

נכנסנו לשלב מתקדם בהתפתחות הגלובלית. בתיקון היחסים בינינו.
אם עד עתה יכולנו לחגוג ולהרגיש אגואיסטים ולחגוג על במת האהבה העצמית.
הגיעה גברת קורונה כיבתה את המוזיקה ואמרה חברה לכו הביתה.

יושבים בבית לחוצים, בודדים, מתגעגעים, קשה לנו, לוחץ לנו.
מחפשים את הקשר כמו פעם שיצר אשליה. היינו עסוקים ברענון בלתי פוסק של הגרדרובה, בסידור הפְרִיזוּרָה בקפידה, ג'נטה שתתאים לאקססוריז ולצבע החולצה. 4 על 4 למשוך תשומת לב ולטפס על המדרכה, אפילו טסנו לקוטב לחפש מילוי לנשמה. לרגע לא חשבנו שאולי אותו "אושר" בכלל נמצא בתוכנו, אותה נקודה קטנה בלב שמחפשת רק קרבה.

אז נכון זה קצת מבאס עכשיו. אך אנחנו בעיצומו של תהליך די מדהים שקיבל תפנית חיובית. זה לא הזמן להרים ידיים ולוותר על הקשרים ולהישאר לבד. קשרים חברתיים הם החמצן המזור לבריאות הנפשית והפיזית לכל המצב.

מאז התחילה הקורונה החיים קילפו אותנו שכבה אחר שכבה, נכפה עלינו לזרוק את הזבל האנושי שייצרנו, להשליכו לפח האשפה ולהתמקד בעיקר.
אז "הדביקו" אותנו למסכים so what עדיין אפשר לחייך, לזרוק מילה חמה ולהעביר חום ואהבה ב ZOOM מאחד לשני.
עזבו את כל "הכימיקלים" פשוט תחייכו דרך המסכה.
כולנו מחפשים את אותה אהבה אותו קשר לאותה נקודה שבלב הצמאה לקרבה לחום ואהבה.