המאמר נולד בעקבות פניה של אנדרו סימן, עורך בחדשות לינקדאין, שביקש ממני לשתף בנקודות מבט על עולם העבודה המשתנה...

הצלחתי לממש את החלום האמריקאי. בניתי בית חלומות, אישה, שלושה ילדים וללי הכלבה האהובה. חברים מסיבות, טיולים בארצנו הקטנטונת וסביב העולם, משרה מכובדת כמנהל בכיר, משכורת פנטסטית, רכב צמוד ומזכירה. אין ספק, הצלחתי לסמן V על עוד הצלחות רבות.
ואז, כך באמצע החיים, כשהכל נראה פשוט מושלם, ואני מרגיש כמו סופרסטאר בסדרת NETFLIX או באיזו טלנובלה, בור ריקנות החל נפער בלבי, הלך וגדל מיום ליום ולא נתן לי מנוחה.
מהי התכלית, לאן היא מובילה?

בעל כורחי נזרקתי למציאות לגמרי אחרת. לא כזו שהייתי מאחל לעצמי. סיפור חיי קרס כמגדל קלפים אך מנגד הביא לכך שנרגעתי מהמרוץ המטורף ולמדתי להפיק הנאות מסגנון חיים שלא הכרתי.

פניה של אנדרו סימן, עורך בחדשות לינקדאין,

שמי חנן חיים פתחתי בסיפור אישי, בעקבות פניה של Andrew Seaman, עורך בחדשות לינקדאין, שביקש ממני לשתף בנקודות מבט על עולם העבודה המשתנה.
ואם אתם שואלים כיצד קשור סיפור חיי לעולם העבודה היום, מסתבר שכולנו חיים פחות או יותר באותה "סדרה".
עד לפני שנה וחצי רצנו כמו מטורפים להשיג עוד תפקיד, עוד כמה אפסים לחשבון הבנק, טיילנו ברחבי הגלובוס מילאנו את הבית באלפי פריטים, רצינו להאמין שאלה החיים המאושרים באמת. אך לא ממש הצלחנו להרגיש כך. תחושת הריקנות החלה למלא לבבות של רבים מבינינו.

מגיפת הקורונה הפכה את הקערה על פיה. כמו בסרטים, חלה תפנית דרמטית בעלילה, התחלה של שלב חדש בחיים. למדנו ליהנות מאינטימיות בבית, להודות על רגעי חסד עם המשפחה והילדים. למדנו להעריך את המשפחה המורחבת ואת החברים שבעקבות הסגרים שהרחיקו בינינו פיזית, כל כך התגעגענו אליהם. לאחר ההלם הראשוני וחודשי הבדידות, הייאוש והפחד שחווינו, התאוששנו. מיטב המוחות בפייזר מצאו לנו פתרון, חיסון שהוציא אותנו מהבתים.
אך רק לזמן קצר של נחת. רוחות מלחמה וטילים בלב המדינה החזירו אותנו לכמה ימים לממד"ים ואז שוב להרגשה שהכל כאילו משתחרר.
והיום שוב, לכאורה, כמעט חזרנו להתנהלות בתקופה שלפני המגיפה.
נשאלת השאלה האם זו התמונה בכללותה או שישנו בעומקה רובד ער ורוחש התנהלות שאליו אין לנו גישה?!

ברקע נשמעים לצערנו קולות המבשרים על סגר נוסף. מדברים על ווריאנט הודי מתפשט ומחדל בדיקות השבים מחו״ל מעורר דאגה. אפילו הערכות הן שדי בקרוב מבצע צבאי בעקבות הסלמה בגזרת עזה.

ואיך כל זה קשור לעולם העבודה?

אמנם מחד ישנה תחושת רגיעה ועסקים כרגיל, אך מנגד חלחל לעולמנו הבטוח סימן שאלה גדול ומשמעותי.
מהו אותו כוח שמניע ומנהל בעצם את סצנת חיינו?
למה דווקא עכשיו החיים משנים תדיר צורה? היתכן שזה מקרי ובמידה ולא, לאן מועדות פנינו ומה המטרה?

ואולי התשובה קרובה ביותר לכולנו?

חקר כל צורות החיים המוכרות לנו סביבנו מצביע על הימצאותו של כוח הטבע השואף כולו לשלמות ולאיזון. אך אנו מתעלמים מנוכחותו לחלוטין וסובלים מאוד מכך.

כל עוד נחייה ללא ההכרה שכולנו תלויים אחד בשני וחייבים לקיים בינינו איזון, הכאוס בו אנו חיים רק ילך ויגדל. ניתן לראות את המגמה הזו במגוון תחומים: מדיני, כלכלי, חברתי, בתחום איכות הסביבה ועוד.
נראה שאנו מחויבים לשינוי גישה ויחס בכל תחומי הקשר בינינו. החל בקשרים בין אישיים ועד ליחסים מדיניים חובקי עולם.
משנאה ורמיסה לכבוד הדדי, הערכה, שיתוף פעולה וערבות הדדית.

לכן אני לא חושב ששינויים בתפקידים, במקומות עבודה או תחומי עיסוק יכולים להוות פתרון למצבנו כיום. אנו ניצבים בראשיתו של עידן בו עתידה להיחשף בפנינו תכלית חיינו. ומה שחשוב יותר מכל הוא זיהוי אתגר המרכזי – תיקון הקשרים בינינו! ההבנה שבהם טמונה מהות חיינו ולא מחוץ לנו בכל מיני אשליות וטיפוח אגו אישי או קבוצתי האחד על חשבון השני.

לצד חיפוש פתרונות לריפוי הפנדמיה, צריכים לשנות גישה מאני לאנחנו. להבין שהאושר והסיפוק שאנחנו מחפשים, תלוי בריפוי מערכות הקשרים בינינו.
ואז כשנוכל להרגיש חופשיים, מוקפים בחום אנושי, תמיכה ופרגון בסביבת העבודה, פועלים יחד לקידום מטרות הארגון, שאף הוא מכוון לשתף פעולה וקידום העסקים הנמצאים במעגלי העשייה שלו, נוכל יחד להביא לשינוי משמעותי מרמת הפרט ועד לרמה הגלובלית השלימה.