בית ערבי של עמידר, בשורת בתים אחרונה ברחוב כב' ברמלה, אבא היה יוצא ביום ראשון לפנות בוקר במשאית ה VOLVO לעבודה ושב הביתה ביום שישי לפני כניסת השבת. אמא, שהייתה עקרת בית, גידלה אותי. ביקרנו המון אצל סבא וסבתא וקרובי משפחה. טלפון לא היה, היינו פשוט מגיעים ללא התראה ומתארחים ואני ממש חגגתי ונהניתי. במבט לאחור אלו השנים בהן נבנה בי קשר חזק עם אמא וחיבור למשפחה הרחבה, שלווה אותנו מאז ולתמיד.

החיים היו תותים, אחרי כ 7 שנים אחי נולד הייתי ממש מאושר. שנתיים שלוש לאחר מיכן ההורים פתחו גלידריה וכאן חלה תפנית דרמטית בעלילה. אם לפני כן בקושי זכיתי לזמן איכות עם אבא ועכשיו לקחה הגלידריה גם את אמא. מצאתי את עצמי בערך בגיל 9 – 8, בבית, שומר ימים ולילות על אחי הקטן. ללא T.V, מחשב, משחקים. אפילו טלפון קווי עדיין לא היה.

חלפו כמה שנים עד שהתחלנו ליהנות מהפירות של הגלידריה, אך המחיר שנגבה מאיתנו היה כבד. הפיצוי הרגשי למצב אליו "נקלעתי" התבטא באכילה מוגברת. עליתי במשקל באופן דרסטי וסבלתי כל כך מהבדידות.

∴ ∴ ∴
"זה אסון, גדל כאן דור שלמעלה מ 50% ממנו מאובחנים בדיכאון"

כאשר נתקלתי בכותרת – "זה אסון, גדל כאן דור שלמעלה מ 50% ממנו מאובחנים בדיכאון". היא מיד עוררה את אותן טראומות צלקות מודחקות שעברו עלי בילדות… כך נולד לו מאמר זה.

"הדוח הזה צריך להדהד באוזניהם של מקבלי ההחלטות כולם, כשעון מעורר שלא ניתן לכבות". כך אמרה מנכ"לית המועצה לשלום הילד, עו"ד ורד וינדמן, בהתייחס לדוח השנתי המייצג עלייה משמעותית במצבי הסיכון והמצוקה אצל ילדים ובני נוער. לדבריה, "מה שלא יזכה לתיקון ולטיפול היום – יחרוץ את דין המחר. אסור שהמספרים האלה ייעלמו בתוך השיח הפוליטי. אסור שיעברו לאף אחד ליד האוזניים".

בתוכנית מבט פנימי, ממליץ הרב ד"ר מיכאל לייטמן לבדוק לעומק את הסיבה לדיכאון, במיוחד בקרב הדור הצעיר. מה ניתן לעשות כדי לרפא את המצב, מה חסר להם?
מסביר הרב לייטמן: "מסתבר שהחיים הפשוטים של פעם הקרינו שמחה ובטחון על הילדים. למרות שהיום הילדים "מפוצים" במגוון רחב של חוגים, משחקים ואפשרויות רבות למילוי זמנם החופשי. עדיין הדור הנוכחי מדוכא, להערכתי המצב נובע מזה שלא מעניקים להם אהבה והזדמנות לקשר שלו זכינו אנחנו. קרבה להורים, לקרובי המשפחה, לשכנים, אפילו לעם שלנו הייתה בזמנו זמינה יותר".

חיים בתוך בועה

היום כל אחד חי בתוך בועה משלו, גר בחדר נפרד. T.V, מחשב, טלפון נייד, לרוב מנותק מהאחרים. וההורים עסוקים להביא "פרנסה" הביתה כדי להתאים לאותם סטנדרטיים חברתיים מטורפים. במשפחה שלא מצליחה להדביק את קצב החיים ההסטרי, הופכים הילדים לחריגים ולרוב מנוכרים חברתית.
כך נוצר מצב שאנו ההורים מזניחים את הילדים!
ממליץ לכל הורה ליצור הרגלים חדשים: לעבוד פחות שעות, להרחיב את זמן האיכות עם הילדים ולהעשירו במגוון פעילויות משפחתיות משותפות.

לצערי, אצל רובנו הקשר במשפחה מוגבל. לילדים חיים משלהם, סידרנו אותם במסגרות עד שעות אחה"צ המאוחרות וכשמגיעים הביתה, לאחר יום ארוך, ההורים המותשים לא ממש פנויים אליהם. כל אחד בענייניו והקשר הפנימי מתמוסס לאט לאט. מצטברים בכולנו כעסים ותסכול, זעם ודיכאון שלרוב לא ניתן לשחרר אותו אפילו ע"י טובי המטפלים, היועצים, התרפיסטים ועוד.
המערכות החינוכיות והטיפוליות השונות, המתקשות להתמודד עם המצב, מצמידות לילדים "תוויות", בהתאם להן חלקם מופנים לנטילת כדורים כימיים למיניהם, המחמירים פעמים רבות את מצבם הרגשי.

"הסינר" שהציל את המשפחה

אני יכול להעיד על עצמי. שבזכות הקושי שחוויתי בילדותי התפתחה בי רגישות גבוהה למצוקה הרגשית שחוו ילדי בהליך הגירושין שעברנו. לא ויתרתי. כנגד כל "פיתוי", הייתי אתם פיזית בימים בהם הגיעו אלי להסדרי ראיה. הטמעתי מושג לסובבים – ״לובש סינר" בימי הסדרי הראיה.
למעשה אותו "סינר" – הנוכחות ההורית שלי – העניק בדיעבד עוגן, ביטחון ויציבות לילדי. כזה שאין לו שום ערך כספי והילדים מוקירים כ״כ עד היום. הם מודעים לתחושת היציבות שקיבלו כאשר הכל מסביב סער.

מסתבר שילדים זקוקים לנוכחות הורית וביטחון. לעומת מחשבות שגויות המתרוצצות בראשנו, ומייצרות בנו צורך "לפצותם״ בדברים חומריים.

∴ ∴ ∴
יצא לי להכיר את מוחמד, אח מוסמך שעוזר לילדים בבית חולים שניידר במחלקה האונקולוגית. בעת טיפולים קשים, תפקידו של מוחמד,בין היתר, להסיח את דעתם של הילדים בזמן טיפולים קשים על מנת לסייע להם להתגבר על הכאבים הפיזיים.
מוחמד שיתף שלאחרונה ליווה את אוריאל ובאחד הטיפולים הוא שאל אותו: "מה המקום שאתה הכי אוהב בעולם". אוריאל השיב לו "הבית שלי!"
והמשיך "יש נקודה במדרגות שמאפשרת לי לדעת כשמישהו עולה במדרגות, במיוחד אבא. הוא היחיד שדי גדול להשמיע רעש. אבא עובד עד מאוחר, אבל אם אני משאיר את האור הוא תמיד נכנס לזמן קצר. אני אומר לו שאני ער בגלל שאני אוהב לצייר, אבל אני בעצם רוצה לראות אותו.
כשאבא יוצא מהחדר אני יכול עדיין להריח את הבושם שלו לזמן מה. זה מריח כמו אבא. זה גורם לי להרגיש… בטוח".