יום ראשון בבוקר, השחר טרם הפציע, אבא היה מניע את משאית ה VOLVO בצבע חום בורדו דהוי. עד היום ריח סיגריות דוחה שדבק בכל פריט בתא הנהג צרוב בחושיי. אך למרות זאת, הייתי משלם הון כדי לשוב לאותה סיטואציה. כך אבא יצא לשבוע עבודה ושב הביתה ביום שישי לפני כניסת השבת. נסיעה אחת רדפה שנייה. היה מוביל בקר מהקיבוצים בכל הארץ ל"מרבק". משחטת הבקר הוותיקה בישראל (שנסגרה ב 2008) ליד קרית מלאכי .
שנאפ, איש גבוה ושמן מאוד, כך קרא לו אבא, היה הבעלים של המשרד ששלח את אבא לעבודות. שולחן מתכת אפור, קירות משוכים בצבע שמן אפור מבריק. כמה כסאות עץ פשוטים, טלפון שחור גדול וריח סיגריות, כמו בתא הנהג. לרוב אבא הוביל בקר. אך כשהעבודה פחתה מעט, לא בחל בהובלת ירקות, פירות, כבשים, ביצים, מכל הבא ליד. היה מעמיס בעצמו כדי להרוויח עוד כמה גרושים ומוביל את הסחורה לשוק הסיטונאי בדרום ת"א בד״כ.
הייתי בן תשע כאשר אבא ואחיו אהרון פתחו גלידריה בחולון. בכל שבת בבוקר, כולל חגים, וכל חופשה מבית הספר גויסתי לסייע להורים בעסק. "החנות", כך קראנו לה, הייתה מרכז חיינו. ההורים שכרו נהגים לביצוע ההובלות.
אם לפני כן זכיתי למעט ״זמן אבא״ בשעות הבודדות בהן היה ער בסופ"ש. החנות "לקחה" לי אותו מעלות השחר ועד לפני חצות, כשהיה שב הביתה גמור מעייפות. כולל שבתות וחגים.
חזרה על טעויות העבר ויציאה לתיקון
כאשר סיימתי את לימודי, מצאתי את עצמי עובד לא פחות מ 9-10 שעות ביממה, נאמן למוסר העבודה הגבוה עליו חונכתי. התחתנתי, נולדו הילדים, הייתי קם מוקדם מאוד ומכין את עצמי ליום שלם מחוץ לבית. מפזר את הקטנים בבתי ספר וגנים ומכאן חלק ניכר מהיום הוקדש לעבודה. בשעות אחה"צ המאוחרות, כמו רובנו, עמדתי בפקקים, בתקוה להספיק לשחק מעט עם הילדים לפני השינה וכך חוזר חלילה.
את כמיהתי מילדות לאבי לא ניתן להשיב אך די מהר, יחסית לאותה תקופה, תפסתי את עצמי חוזר על הטעות והחלטתי לתקן. הבנתי שזמן האיכות שלי עם הילדים חשוב ביותר עבורם. במיוחד לאחר הגירושין, שהעצימו את תחושת האחריות שלי לשלומם הפיזי והנפשי.
הכנסתי אתכם לתסריט האישי שלי שאינו שונה ואף קיצוני יותר היום, בהרבה מהמשפחות. למעשה יצרנו מציאות שבה העבודה הינה עיקר חיינו ומהווה ציר מרכזי סביבו רובנו נעים, שקועים בה עד צוואר. צורת חיים מטורפת כזו שואבת את כל הכוחות. אנחנו עבדים לחידושים, משועבדים לצעקה האחרונה.
לשם כך מכלים את ימינו במקומות העבודה. מנסים לפצות את הילדים באמצעים חומריים על חשבון חום אהבה וביטחון, לו הם כל כך זקוקים וכך מוסיפים ופוגעים בנפשם.
קשה להבין את זה, כי בתוך קלחת המציאות איננו עוצרים להבחין אם זו טובה או רעה עבורנו. כדי לקבל תובנות עלינו להרים את העיניים מעט מעל התרחשויות היום יום ולהתבונן על חיינו.
להבין שאנחנו משעבדים את עצמנו לצריכה חסרת ערך וכפועל יוצא מכלים משאבי טבע מהם מיוצרים המוני דברים שרכשנו לחינם ושמהר מאוד נזרוק. שאימצנו אורח חיים המוריד אותנו לטמיון.
בידינו להביא להבראת מציאות חיינו. ללמוד יחד את הדרך לאושר וליישמה.
