לא שיערתי לרגע שהודעת ווטסאפ פשוטה תהפוך למסע של חיבור עמוק.
"אני נוחת ביום ראשון בלילה, בשני ב-10:00 אגיע אליך".
"כן בטח, לילה טוב, ניפגש בשני בבוקר," השבתי לו.

קידומת המספר שלו הייתה 44+, אבל הנחתי שהוא פשוט בחופשה וחוזר לארץ. אולי הרכב התקלקל. לא התעמקתי – עד שנפגשנו.

לא הייתי מעלה בדעתי שדרור, הבעלים של בית הספר בעל השם העולמי, לעיסוי, גר בלונדון. מסתבר שמתחילת המלחמה, הוא מגיע לארץ לטפל בהתנדבות במילואימניקים בדרום, בחזית, בהמון, המון אהבה.

באותו יום יצאנו יחד לאירוע התנדבות בעוטף עזה. שעה וחצי נסיעה ושיחה שהרגישה כל כך לבבית וקרובה כמו בין חברים ותיקים, באחווה, כנות, בלי מסכות. נוצר פתאום חיבור. כזה שרק הלב מבין.

עשרות מטפלים מכל הארץ – וגם מחו"ל – משתתפים ביוזמה הזו. כל אחד תורם כפי יכולתו, מזמנו, מכספו, מליבו. התוצאה? לא פחות מנס.

הטראומות והכאב שהצטברו בגוף כחסימות, מבקשים שחרור וכפלא ממש, כבר במהלך הטיפול רואים את הריפוי מתרחש מול העיניים: גוף שנפתח, לב נרגע, נשימה שנעשית עמוקה יותר.
הגוף והנפש מבקשים ריפוי. כמו נחל שזרימתו נחסמה והמים מבקשים נתיבים חדשים, שלא לפי טבעם, כך גם כאבי הגוף, פורצים ומתפשטים לנקודות רבות ומייסרות.

הרגע שבו שכחתי את הארנק – או קיבלתי שיעור באנושיות

אחרי יום עמוס בטיפולים, הורדתי את דרור בתחנת הרכבת. רעב וצמא, עצרתי באלונית. שלוק מהבקבוק, טוסט חם… ואז גיליתי – הארנק לא עליי. הרגשתי מבוכה, בושה.😳

אבל אז, בחיוך רגוע, אמר לי הבחור מהדלפק: "הבקבוק פתוח, הטוסט כבר חומם – עלינו. סע לשלום. תשלם בפעם הבאה."

הרגשתי איך הלב שלי מוצף.
שמעתי וקראתי ברשתות כל כך הרבה סיפורים כאלה, פתאום זה קרה לי. זכיתי לחוויית נתינה פשוטה, כנה, ממיסת חומות.
חזרתי הביתה בתחושות של תודה ענקית על הזכות להיכלל במעגל הנתינה לאותם מילואימניקים שנותנים לי ולך לכולנו ביטחון.
וגם לבחור באלונית שאת החיוך הרחב שלו לא אשכח אף פעם.

כי זו דרכו של הטבע לשתף אותנו בחוויית אחדותו, תורמים ונתרמים, נכללים כולנו באחד.
כשאתה באמת בנתינה מתוך הודיה, ללא תמורה הלב נפתח ומתמלא בחום ואהבה.