ביום הזיכרון, להערכתי סביב שנות ה 2000, הרגשתי צורך עז להתחבר לכאב הנורא של המשפחות השכולות.
כיוונתי את הנסיעה לבית העלמין חולון, חלקה צבאית, שעה 11 בבוקר-טקס חללי מערכות ישראל.
זכרתי בערך איפה היא נתמנה. בסוף מצאתי. דורית קופרברג, חברה לשכבה, שנהרגה בשירות המדינה.
חלפו כמה עשרות שנים מאז אותו אסון נורא. זכרנו את דורית מלאת חיות, צוחקת בתמימות מתוקה, כולם אהבו אותה. בת יחידה לזוג הורים ניצולי שואה. טרגדיה נוראה.
סביב הקבר היו דמויות שלא זיהיתי, מאוד הפריע לי, אולי כי ציפיתי למצוא שם עוד חברים מהשכבה. אולי בגלל תחושת הזרות חוסר שייכות לאנשים שהיו שם?! בסיום הטקס עזבתי בחיפזון.

מאז כבר לא יכולתי להתקרב לבתי עלמין, רק ממש כאשר אין ברירה.
גם את חווית המעבר מהעצבות התהומית לשמחת יום העצמאות לא הצלחתי להכיל. עם השנים ומצבי החיים המשתנים, התייצבה בי ההבנה שהחיים מניעים אותנו בין ניגודים מטלטלים ומאפשרים לנו ע"י כך הרגשה, התרשמות (טוב / רע, חם / קר, יום / לילה…).

החיסרון מהילדות בנה כאָב לילדים צורך חדש

הייתי בן  9 – 8 בערך כאשר הורי ואח של אבא אהרון וביאנקה אשתו פתחו גלידריה אשר היוותה מרכז הפעילות של כל המשפחה כ 20 שנים. במיוחד ביום העצמאות בימת הבידור של העיר חולון נערכה ברחבה ליד. כך גויסנו כל המשפחה לאורך שנות הילדות ועבדנו בערב החג. כצ'ופר בסוף הערב אחרי הסגירה ב 12 בלילה בערך. נדחסים שתי המשפחות (כאשר לא היה חוק המגביל את כמות הנוסעים) באופל סטיישן הירוקה נהנים מהצפיפות, בדיחות וצחוקים. נוסעים לאכול שיפודים אצל מדינה או מִיטִיטֵיי (קבב רומני בפיתה) אצל נלו ביפו מסעדה רומנית אוטנטית. החיים היו פשוטים, נהנינו מה ביחד מהדברים הקטנים. זכור לי שביום העצמאות היו שידורים מהבוקר בערוץ האחד הבלעדי בטלוויזיה. סרטים בעברית, הורגשה אווירה מיוחדת אפילו שהקרינו את חידון התנ"ך. אווירה מיוחדת מאחדת שלנו כישראלים.

כאשר נולדו ילדיי, חיסרון ההשתתפות בטקסים ובבמות, בנה בי צורך להשתתף עם ילדיי בטקסים, בעצרות זיכרון. בחולצה לבנה ומבט מושפל, לעמוד בדום מתוח עם כולם בעת שירת התקווה. ביום העצמאות בילינו כמו כל עם ישראל ברחובות, נעים בזרימה מבימת בידור אחת לשנייה סופגים מכות בראש מפטישי פלסטיק, שהתחלפו עם השנים בתרסיסי קצף (שלא הבנתי מה הקשר שלהם ליום העצמאות, ומה ההנאה בלהרטיב את כולם מסביבך?!)
זרמתי, היום אני מבין שזו הייתה השפעת הסביבה. הסתובבנו בין אלפי אנשים אבל הרגשתי לבד. מידי פעם פגשנו אנשים מוכרים שמילאו אותי בחום ואהבה.
לא פעם שאלתי את עצמי איזה מסר אילו ערכים אני בונה בילדים? מה הוא אותו חג עצמאות, האם הוא חגיגה של הניצחון במלחמת השחרור שזיכתה אותנו במדינה? אולי יש משהו יותר עמוק במשמעות של עצמאות? נשארתי עם השאלה באותם ימים, ללא תשובה.

הילדים גדלו, החיים השתנו,

הילדים גדלו, עברתי שינויים חיצוניים ובעיקר פנימיים…אפילו הפסקתי לאכול מִיטִיטֵיי והפכתי לתַּרְנְגוֹלִי. (כתבתי על כך מאמר בשנה שעברה – מה זה אומר להיות תַּרְנְגוֹלִי?).
מוצא את עצמי ביום העצמאות מנפנף עם המשפחה הקרובה. מאושר מזמן איכות הנותן חומר דלק עד לחג עצמאות הבא.
מתחברים סביב מנגל, נפנוף, עשן וריח פחמים בוערים, פיתות, חומוס וסלט מטבוחה שלפעמים שורף את הלשון נורא.
חיוך מאוזן לאוזן מרגישים מאושרים וברי מזל,
והעיקר, מתחברים בלבבות עם היקרים מכל מעמיקים את החיבור למשפחה האהובה ובלב תקווה גדולה שכל עם ישראל יצליח להתעלות המחלוקות, לנקודת חיבור מאחדת. להיות עם חופשי באמצעות החיבור למהות הפנימית שבין הלבבות. להרגיש את מצב "העצמאות" בו נרגיש סוף סוף משפחה אחת גדולה.