מסע החיים עיגל לא רק את גופי, אלה גם הרבה מתכונותיי שעברו "פירמוט". בכלל היום, יותר מתמיד, אני נתפס כטיפוס מבליג, מוחל ונוח, שמעדיף חיים זורמים על פני עימותים. קצת מין ״חננה״ בעל צורך בסיסי לשקט נפשי והרמוניה.
אממה, ברגע "שדורכים לי על הבוהן" יוצא ממני זעם מודחק. תוצאה של הבלגה ארוכה והדחקה. ואז נראה שאתפש כקיצוני ועצבני.

האם ויכוחים מעידים על יחסים גרועים?

למרות שאני מאלה המשתדלים לעגל פינות ולהימנע מוויכוחים ומריבות,
נראה שהן מהוות חלק בלתי נפרד מהחיים, ומסתבר שכזה שמביא תועלת רבה למערכות היחסים. ללא אבחנה הן נוכחות בין הורים, אחים, הורים וילדים, חברים ובכלל בכל מערכת יחסים בין אנשים.
מגיל אפס למדתי מאבי שיש להימנע ממריבה בכל מחיר. כך נהגתי בעבר, וזו תגובתי המיידית גם היום, כשאני נקלע לוויכוח. אותו מנגנון שנבנה בי מיד מתכווץ ומנסה להשכין שלום בין המתעמתים. בעיקר בבית כאשר פורץ ויכוח בין הילדים, תמיד תעלה בי דמותו המנסה לבטל את הסכסוך ואת עילת המריבה.
מנסה למצוא פתרון שנראה נכון, דורש להתעלות מעל המצב ואז מתייאש. "הסעיף עולה" הרוגע והשלווה נעלמים ואני מוצא את עצמי נבוך וכואב.
אך למעשה, אם נתבונן מהזוית הנכונה, לסכסוכים בינינו חשיבות ותועלת רבה למערכות היחסים.
הבעיה היא, שהגישה החינוכית כלפי קונפליקטים שגויה מן היסוד. מגיל קטן מלמדים אותנו להתייחס לוויכוחים כבעיה נוראית שרצוי להימנע ממנה בכל מחיר.

מריבה נכונה בונה מערכת יחסים

אך האמת היא, מניסיון של כולנו, שאי אפשר לנהל מערכת יחסים אמיתית מבלי לריב מידי פעם. ומסתבר שכדי להתפתח בקשר, או אפילו לשמור על סטטוס קוו, מריבות מהוות אלמנט הכרחי ומחזק. הן מסייעות להבין אחד את השני, להגיע לאבחנות חדשות בינינו. ולפעמים אפילו מאותתות על צורך לתפוס מרחק זמני כדי שהרגשות לא יציפו אותנו ויעוורו את עינינו.
תקשורת לא יכולה להיות חד-סטרית, שטוחה ומונוטונית. כדי שקשר יתקיים אנו זקוקים לגשש מפעם לפעם ולחפש את רקמת הקשר שבינינו. לאתר את המקום שבו מטשטשים הגבולות ויש לנו אפשרות "להתנגש" קצת,
ולגלות בה רבדים חדשים של כבוד הדדי ואהבה. גם גבר ואישה שמבקשים לפתח את קשרי האהבה ביניהם,
רצוי שיטעמו אחת לכמה זמן מטעמו של החיכוך. שינועו בריקוד של קרבה והתרחקות. אין חידוש באהבה, ללא הרגשת הכוח הנגדי.

נדמה לנו שילדים רבים על שטויות, אבל למעשה בלי החיכוכים הללו, הם פשוט לא מרגישים אחד את השני. לכן גם במריבות בין אחים רצוי להתערב כמה שפחות, אפילו אם נדמה לנו שילד אחד כוחני והשני חלש. כל עוד מדובר בילדים בריאים בגופם ובנפשם, מוטב לאפשר להם לגדול בצורה חופשית ולהתמודד עם המצב בכוחות עצמם. הגבול שנשים הוא רק ברמת השמירה הפיזית, על מנת שחלילה לא יזיקו זה לזה.

ילד רוצה להרגיש אהוב על הוריו!

הורה טוב לא מגונן מידי, באופן שלמעשה "יגנוב" מהילד שלו את ההזדמנות להתמודד,
לצבור ניסיון, לפתח יכולת הישרדות ולהחכים. שהרי לא נוכל לעמוד לצידו ולהציל אותו תמיד ובכל המצבים המזומנים לו בחייו. כדאי לאפשר לילדים להתנסות באופן טבעי בבניית מערכות יחסים בריאות, לא להיבהל ממריבות, לאפשר לילדים ללמוד לנהל את עצמם לחתירה להבנה ביניהם ולמציאת דרך לשתף פעולה מתוך כבוד והתחשבות.
אסור לדוגמא לקחת צעצוע מידו של ילד ולהעביר אותו לשני, אפילו אם הוא חטף לו. כל ילד רוצה להרגיש אהוב על הוריו! יחס כזה יזרע קנאה ושנאה שעלולה להישאר ביניהם חיים שלמים. ילדים לא מבינים את כל המחשבות הפילוסופיות של עולם המבוגרים. הם מגיבים רגשית באופן מוחלט לסיטואציה. קשה להם כאשר אחד ההורים "תופס" צד.
בעולם הרגשי ילדים אינם מפרשים את מניעי ההורים אלא את הבעת התמיכה והאהבה כלפיהם.

כשילד מבקש בבכי את תמיכת ההורים במריבה, כדאי לחבק אותו, לומר מילות חיבה ועידוד. ויחד עם זאת לשדר לו שאנו סומכים עליו שידע לפתח כלים להתמודד עם אחיו. גם אם זה אומר להבין שבכוחו "להחזיר לו". הורה שפוקד "תן לאחיך עכשיו, מפני שאני אמרתי". היינו אני שנמצא במעמד גבוה ממך, מורה לך כך, הופך את עצמו להפרעה בלתי רצויה בעיני שני הילדים המעורבים.
ובנוסף, לאחר שנרגעו הרוחות, אין טעם לבחוש ולחפור בקונפליקט שנגמר. ילדים לא זוכרים מה קרה לפני רגע, הם כבר במצב חדש ביניהם. אם כך למה לנו לעורר את השדים מחדש?!

חינוך מתבטא בחוסר התערבות מצדנו, ובהבעת אמון בילדים שיפתרו את הבעיות בכוחות עצמם. וכמו כן בסיוע שלנו לפתח חכמת חיים שתשמש אותם בהמשך דרכם.

נכתב בהשראת התוכנית: חיים חדשים – תוכנית 1311 – ריבים בין אחים