"נולדתי בקונסטנצה, זו עיר קייט על שפת הים השחור. הבית שלנו היה ליד תחנת הרכבת. בקיץ אבא שלי היה לוקח אותי לים." משפטים ששמעתי אותם לא פעם ואפילו יותר מעשרים זה בטוח. אימא הייתה מחוברת לילדות שלה. לאבא שהעריצה ואיבדה בגיל צעיר יחסית. ובכלל לרומניה של פעם שהשאירה מאחוריה כאשר עלו לארץ בהיותה בת 13.

לפני עשור עשינו טיול שורשים כמה שנים לאחר הפטירה של אבי ז"ל. טסנו אימא, המשפחה של אחי, #הפולניה_שבי ושלושת ילדי לצפון רומניה. טיילנו שבוע שלם ברומניה. אך אימא סירבה להגיע שוב לעיר הולדתה קונסטנצה. עיר קייט על שפת הים השחור.

 

משהו בבטן מנע ממני לשאול אותה למה? ואם ניסיתי בעקיפין, התשובות כמו קושיות רבות אחרות נשארו נצורות בליבה. אני משער שלאימא היה קשה לחזור לעיר הולדתה, חשש להצף רגשות, געגוע למשפחה, לילדות היו קשים. רובינו בערגה לאותם שנים ראשונות, אותם שנים של ילדות. כמה חשוב במבט לאחור להעניק לילדים בהיותם קטנים חום, אהבה ותחושת ביטחון. שהם הבסיס לחיים מאושרים, אותו ישא כל אחד לאורך שארית חייו.

ברכבת חזרה מקונסטנצה עיר קייט על שפת הים השחור בקור של 0 מעלות לבוקרשט. שוחחתי עם איתן חבר שהיה איתי במשלחת. איתן מעביר סדנאות לנוער בסיכון, שיתף אותי על ילדים בגיל עשרה ממשפחות הרוסות שהוצאו מביתם לפנימיות ועדיין כמהים לשוב הביתה. "אין שם בית, אין לאן לחזור". אך משהו נצרב ומעורר רצון לשוב לפינה שסיפקה להם הרגשה שרק הם יודעים.

גם אני בכל פעם שמזדמן לי לחזור לעיר ילדותי חולון כל פינה, כל מרצפת, גינה, בניין מעוררים זיכרונות ילדות. זה מעיק וקשה.
לא יכול להבין, לא יכול להסביר את ההרגשה למה?
אבל ככה אנו מחוברים לעבר, לילדות.

 בואו נשבור את המחיצות, נרגיש, נהנה מהחום שנוצר משפשוף הלבבות.
האושר טמון באהבה.
אהבה מעניקה ביטחון, אותה הרגשה שחווינו בילדות.
לו רק יכולנו להעניק אותה זה לזו, או אז לא נזדקק לנסות להחיות את אותם רגשות מהעבר הרחוק. שמזמן כבר לא קיימים.