הוא רק החל לבנות את עצמו,
הוא היה עדיין נער.
בתחילת העשור השני לחייו,
ילד פלא, שהחיוך שלו כבש לבבות בשנייה.

לצערי הרב לא הכרתי אותו לעומק,
רק כ הבן של חגית ודורי.
חברים שלי,
שחיינו נרקמו,
בדיוק באותה נקודה.

למדתי את סגן רועי פלס,
פעם ראשונה בחיי.
בשונה מפעמים אחרות, דרך הסביבה.

חיוך כובש כבר אמרתי,
שפתח בשניות כל לב, שהגיע איתו במגע.
שמענו את ההספדים מהמשפחה הקרובה, חברים, הגננת, המחנכת ועד למפקדים בצבא.
הלב נצבט, כאב חד,
לא ניתן להכיל, את גודל האבידה.
איזה נכס היה גדל בינינו, גאווה לכל אם ואב.

וכאן צפות ועולות שאלות שאני שואל את עצמי לא פעם.
האם יש דרך לעצור את זה?
לעצור את כל הכאוס הזה סביבנו.

רועי נהרג, כמו עוד הרבה רועים אחרים…
מפגיעה ישירה של טיל נ"ט,
בעזה הארורה.

שנאה וכעס, הרג ותמרות עשן.
שמלווים אותנו כבר מִקַּדְמַת דְּנָה.
עוד מתקופת אברהם אבינו
מסיפורי התנ"ך.

מלחמות של אגו, כאן בינינו.
במשפחה, בין אחים ואחיות, חברים שכנים או עמיתים לעבודה.

אולי מלחמות אלו השפיעו גם על אותו צלף,
אותם אויבים שמנסים לומר משהו.
אך אין אוזן קשבת שתשמע.

אולי הטבע שוב דוחף את העם שלנו לבנות את המדינה שלנו,
בדרך שונה ממה שהיא נבנתה.

בשביל להיות עם חופשי בארצנו,
לא חייבים להגיע לשואה נוספת,
אלא דווקא להתאחד
כי דווקא דרך חיבור בינינו,
נרקום את אותו חום,
אותה אהבה שמזמן נס ליחה.
האהבה שתחייה אותי אותך ואת כולנו.
כמו במשפחה אחת גדולה.