יום הזיכרון ואני חוזר בדמיוני, כבמנהרת זמן, עשר שנים לאחור, לאותו יום שישי נורא. זוכר את הפרח המקסים, רועי פלס ז"ל, בנם של חגית ודור, חברי ילדות אהובים, שאיבדו את בנם לקראת סיום מבצע צוק איתן.
מאז אותו יום ארור, נפגשים בחורשה של רועי, בחוף ת"א, מדי שנה, עשרות חברים קרובים ורחוקים לערב זיכרון מיוחד.

לצערי מאותו מקרה טרגי שהשאיר בי חותם כל כך עמוק, נוספו למשפחת השכול כל כך הרבה חללים. אין כמעט בית שלא חווה אובדן.

יום הזיכרון ויום העצמאות, שזורים זה בזה בקשר עמוק של כאב ותקווה. ביום אחד אנו מרכינים ראש לזכרם של 25,418 חללי מערכות ישראל ו-5,229 אזרחים שנרצחו בפעולות האיבה ובערבו, מרימים דגל, שרים בגאווה וחוגגים את תקומת המדינה.

ונשאלת השאלה — האם זו העצמאות שייחלנו לה? האם זהו המצב שלמענו אנו מוכנים לשלם מחיר כבד של היקרים לנו מכל?

לצערי, נראה שלא. ככל שהזמן חולף, הרגשת היציבות והביטחון שלנו רק מתערערת. לא ימי הזיכרון, ולא הקורבנות הרבים מקרבים אותנו אל השלום. להפך. המלחמות לא פסקו, והקרע בעם והלחימה רק מעמיק.

יום הזיכרון אינו רק זמן להתאבל, הוא גם קריאה להתעורר.

ואני רוצה לצעוק בקול גדול! הגיע הזמן לשאול את עצמנו – האם קיימת דרך אחרת, קורבן אחר שעלינו להקריב?

חכמת הקבלה מלמדת אותנו המושג קורבן אינו קשור דווקא לחיים שנלקחים, אלא להקרבת האגו את גאוותו, שנאתו ואדישותו כלפי האחר. קורבן אמיתי הוא זה שמקריב את ה"אני" שלו ובכך מקרב את מצב ה"אנחנו".

חיזוק קשרי החברות בינינו יוצר שדה מגן — רוחני, חברתי, אפילו ביטחוני. "כאשר יש בישראל אהבה, אחת ורעות, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (מאור ושמש).

הכול תלוי בנו. זו למעשה שיטת החיבור, שעל בסיסה קמנו כעם. ועכשיו, דווקא עכשיו, כשהעולם כולו נמצא בשפל, עם ישראל צריך להתעורר להגשמתה. לא כדי להסתגר, אלא כדי להתאחד ולהאיר.

אחרי 77 שנות מאבק בלתי פוסק — הגיעה השעה לשנות כיוון.

לא החרב לבדה תביא ביטחון. לצידה, עלינו לקרב הלבבות. זו לא סיסמה. זהו מנגנון מעשי, פשוט, ועוצמתי. נולדנו אליו, והוא טמון בתוכנו, בתוך רצוננו העמוק ביותר. כל מה שנותר — הוא לגלות אותו מחדש. לא למען חזון רחוק, אלא למעננו, למען ילדינו. למען הדורות הבאים ולמען העולם כולו.