זהו זה התקבלתי לברנז'ה! שלוש שנים אני חולף לידם ומרגיש כמו צל מהלך. אף אחד לא מישיר מבט, לא ממצמץ, לא טורח לשאול הי מה שלומך?
זה קרה השבוע אולי זו מתנה משמיים לקראת השנה החדשה!
אולי זה סימן להתקרבות בינינו לקראת שנה חדשה?! בזכות פָאוּ הכלבה של הבת שלי, האורחת "שנחתה" לחופשה, כך השתנה  הסטטוס שלי בשכונה.

אפילו נחום, שכני לקומה, האיש הכי שקט ומופנם שהכרתי, כמה קשה היה לו לסנן ״שלום״, תמיד השפיל עיניו בחצי מבט, מבויש. כל כך שמח כשראה אותי במדשאה עם פָאוּ ושאל: "מה יש לך כלב…?" וזיכה אותי לראשונה בחיוך קטן ומבט.

שנים אני חולף ליד אותה מדשאה. שהפכה להיות מקום מפגש להולכי על 4 מאלץ את "ההורים" לחייך במבוכה "מתחת לשפם", ואף להתחיל בשיח סביב הכלב. זכר או נקבה? ושוב שתיקה ארוכה…מרגיש לי מלחיץ כמו לעלות במעלית והשתיקה הזו שממיתה, מתפלל חזק שזה יגמר מהר רק שנגיע כבר לקומה. בעוד שני ההולכי על ארבע שלנו, קופצים ונהנים, מתקוטטים בשובבות, לפעמים חושפים שיניים. מזל ש "ההורים" ישנם כדי לצנן את האווירה.

גם דיה, בתי הצעירה, צוהלת מנשקת ומחבקת את פָאוּ בשנייה שהיא מתעוררת. בד"כ היא קמה עם פני אבונאפחה 😠 וכשאני מעיר לה היא רוטנת "אבא הרגע התעוררתי…"

אני נזכר בעצמי, איך פעם כשהייתי צעיר ורענן בגילה בערך, הייתי מגיע לעבודה בבוקר בעיניים עייפות לאחר לילה "לבן". היו אלה המבוגרים שעודדו אותי לומר שלום ואולי לחייך מעט. מעורר מחשבה 🤔, מסתבר שגם לי יש קצת אחריות על כל הפעמים שעברתי ליד אותם אנשים בלי לברך בשלום.

האם חייבים כלב או ילד כדי שנברך אחד את השני לשלום?

מה בנוכחות של ילד או כלב מוציא מאתנו חביבות האחד כלפי השני, איזו קרבה, אולי תחושת שותפות?

אני נזכר בטיול הראשון שלי לארה"ב אחרי הצבא. גרנו ביוסטון טקסס כמה שבועות. כל כך אהבתי את המפגשים עם המקומיים שלא הכרתי, מישירים מבט ופונים האחד לשני בברכה: ?Hi, How you doing
כל כך רציתי להביא את המנהג הזה גם לארץ. אך מהר מאוד הבנתי שאני מתגורר בחולון ולא בללה לנד של יוסטון.

אז כן, הפכתי להיות מנוכר כמו כולם, מעדיף לעלות לבד במעלית מאשר לפתוח בסמול טוק עם מישהו שצריך לחלוק איתו את "הנסיעה". בנוכחות תינוק /ילד או כלב מרגיש הרבה יותר קל להשתחרר, הם לרוב שוברי שתיקה ומרחק ומרגיש שמייצרים מרחב תקשורת אחר בינינו.

אם כך מה חסר כדי שנפתח אחד לשני, גם אתם שותפים להרגשה?

מה אתם מציעים?