אמצע אוגוסט, שיא החום והלחות, כולם כבר מותשים מהחופש הגדול. אמי ז"ל הייתה מתחילה לעורר את השאלה שהעלתה בנו כל כך הרבה התנגדויות: "נו ,איפה עושים את ראש השנה?" תמיד כיוונה קדימה.
הייתה מתחילה את ההכנות לחג כשכולם היו עסוקים עדיין במחשבות איך לעבור את החופש הגדול בשלום.
בראש מעייניה כתמיד חיבור ואיחוד המשפחה. טורחת ומכינה תבשיל אהוב לכל אחד מהנוכחים, מהקטן עד הגדול שבחבורה. נתינה אין סופית שיצרה אווירה הרמונית בין כל בני המשפחה.
מעל עשור אני לומד את חכמת הקבלה העוסקת בהתקשרות נכונה בין אנשים. בונה בנו הרגשה והבנה עמוקה של דרך התנהלות מנגנון האגו ההרסני. המרוכז בעיקר בעצמו וחושב תמיד "אם אין אני לי ומי לי". כל אחד נושא תבנית רגשית שונה "המציירת" סובייקטיביות בליבו. אינה מאפשרת לו לראות את עצמו כחלק קטן מפסיפס אנושי ענק ומכאן שואף למקסימום נוחות במינימום מאמץ, בעיקר על חשבון הזולת.
בזכות אמא פיתחתי רגישות שהתעצמה לאין שיעור בעקבות הלימוד. הבנה שחיבור המשפחה הוא מעל כל המצבים ודורש ויתורים הדדיים מתוך הכרה בחשיבות העליונה של שמירת האהבה בינינו מעל כל ויכוח, גדול ככל שיהיה. התעלות מעל האני המנהל פנקסנות אינפנטילית מתחת לפני השטח, לטובת כלל המשפחה.
א-ל-ו-ל הוא ראשי תיבות ל "אני לדודי ודודי לי"
הכניסה לחודש אלול, מעוררת בי כמיהה עזה לאותן שנים. לבית הורי, לכינוס המשפחה, לניחוחות התבשילים שאפפו כל קומה בבניין ובעיקר לריחם המיוחד של תבשילי אמי. לצידו נבנה בליבי מקום חדש המבין ומרגיש את המשמעות של החגים באופן נוסף. הבנה שמדובר בתחנות קבועות בלוח השנה העברי, בו אנו נדרשים להתאסף ולבחון יחד את היחסים עם הסביבה הקרובה והרחוקה. זהו חודש המשפיע על כל אחד באופן שונה. רבים נוהגים לבקש סליחה, להביע חרטה ולבקש מחילה על עוונות.
יש המודדים עד כמה הצליחו להתגבר ולהתעלות מהתמקדות בעצמם לבניית נדבך חדש. עד כמה הותרנו מאחור כעס, אכזבה ותסכול.
ראשי תיבות אֱלוּ"ל קיצור ל "אני לדודי ודודי לי",
בניית קשרים נכונים בין האדם לסביבה לטבע. יכולת להתמזג כמו טיפת מים בנהר.
כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא, שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם.
(דגל מחנה אפרים. פרשת ואתחנן)
