"יחתיכת זקנה מטומטמת לכי ללמוד לנהוג…" צווחה ב״עדינות״ אישה כבת חמישים. ג׳יפ 4×4 שחור, שיער בלונדיני מקורזל, מנופפת בידיים צבועות ציפורניים. ללא הבחנה היא שאגה על אישה מבוגרת שלרגע איבדה את הביטחון ולא הייתה מסוגלת לקחת החלטה להוביל את רכבה. למנוע עיכוב לאותה נהגת זועמת ממנה מנעה כמה דקות בכניסה לחניית הקאנטרי השכונתי.
החסרתי פעימה, ממש הרגשתי משותק וכך כל מי שנכח סביבי וחש מצוקת הנהגת המבוגרת הנבוכה. לצערנו מחזה שכיח אצלנו במדינה.

הסערה שככה. זה רק אני שנזכר ומתבייש כי אותה מפלצת צעקנית, נמצאת לפעמים גם בי בסיטואציות לחוצות. אני באמת מקווה שזו שבי קצת יותר מתורבתת, מתפרצת בלחץ רק כשהחלונות סגורים ונדמה לה שאף אחד לא שומע. מדהים, כאילו דווקא ברגעים בהם אני שלו ובטוח שאני הכי מושלם בעולם, אני זוכה לצפות במחזה שכזו.
לצערנו אנרגיה שלילית, כעס וזעם, עוברים גם ללא מילים. יש לנו יכולת מיוחדת לזהות בתוכנו בשבריר שנייה אהבה, חמלה, אמפתיה וגם שנאה, דחייה, ביקורת.

מבריקים ומוצלחים מנגד סובלים ומתייסרים

מוזר. מצד אחד הפכנו מבריקים ומוצלחים. התפתחנו בכל תחומי החיים, במדע, בטכנולוגיה ברפואה ועוד. רובנו גרים בבתים מודרניים, לובי מפואר פלזמה כגודל הקיר ודייסון תלוי כראוי. טסנו לכל קצוות הגלובוס והצטלמנו על כל פיסת חוף יפיפיה. אך מנגד עמוק בפנים אנחנו סובלים ומתייסרים. שוכן בתוכנו שד נסתר ומאיים על שלוותנו הפנימית בכל רגע, אפילו כשאנחנו ממש מודעים לקיומו.

אותו אגו שהתפתח, אותם רצונות, תקראו להם פנטזיות שמבקשות להתממש. כמו עוצמות לנו עיניים ואנו מוכנים להתמסר להן תמורת כל הון. גם על חשבון אחרים. דורכים, רומסים אחד את השני כדי להצליח. לא מצליחים אפילו לרגע לעצור לחשוב ויחד עם זאת, עמוק בפנים משהו שואל, בוער, משהו מבעבע לא מניח. לשם מה, מה התכלית, לאן כולנו רצים, מה הם המחירים שאנחנו משלמים ולמה אין לנו שליטה על הטירוף ואנחנו מונהגים לתוכו כעורים?

המרוץ המטורף הזה אחרי "האושר" הנכסף מייצר לחץ, מתח ומצוקה נפשית. מעמיד אותנו, בלי שנרגיש, בתחרות מתמדת מול הסביבה המודדת אותנו לפי גודל הרכב, מותג השמלה והתכשיט.
ברחנו לאותם מקומות נדחים. כבשנו את הודו, המזרח, דרום אמריקה ועוד רק כדי לנסות למצוא קצת שקט ושלווה. ניסינו להתנתק מהסביבה המתישה השופטת ומודדת אותנו ומהנסיונות הבלתי פוסקים שלנו להדביק את הפערים בינינו כדי לעמוד בדרישה.

איך למנוע את הפיצוץ הבא?

לו רק יכולנו להכריז על הפסקה. לקבוע בינינו סדרי חיים אחרים. אבל איך אפשר כל עוד אנחנו אוכלים אחד את השני ללא רחם?

חכמת הקבלה, בה אני מתעמק כבר מעל עשור, מסבירה שאנחנו נמצאים במערכת אחת.
במילים פשוטות, כוח חיובי מאוחד, כוח האהבה, שלמות איזון. ברגע שכוח זה נמצא בהתנגשות מול כוח שלילי – האגו, אותו כוח שרואה את טובת עצמו במרכז. נוצר "פיצוץ" ואנחנו סובלים, מפני שאיננו מחזיקים ביכולת לנהל את עצמנו נכון. אותה ניגודיות בין הכוח החיובי לכוח השלילי, שהיא נקודת פוטנציאל אדירה, מנהלת אותנו, גורמת לסבל וכאב ויש לה מטרה מפורשת ומדוייקת להביא אותנו להכרה בכך.

לו רק יכולנו להתאמץ ולהתעלות מעל אותם כוחות שליליים המרחיקים אותנו אחד מהשני ומשנים קצת את הגישה. יכולנו לקבל כוחות חדשים, איכות חיים שתשנה ותשפיע נחת וכל טוב עלינו ועל כל סביבתנו אבל האם זה אפשרי?
תופעת ״אפקט הפרפר" מסבירה כיצד משק כנפי פרפר בצד אחד של כדור החיים שלנו עשוי ליצור באטמוספרה שינויים שיגרמו להופעת סופת טורנדו בחציו השני.
גם המחשבות שלנו מסוגלות. מחשבה שלילית של אדם עלולה להיות הרסנית מפצצת מימן. איזו אחריות רובצת על כתפינו, ומנגד איזו יכולת שינוי יש בידיים שלי ושלך לו יכולנו לאחד כוחות ללמוד את חכמת החיים שמוגשת לנו ולממש את מהותנו כחברה. מה אז היה מתרחש?