רצה הגורל בלית ברירה באחד הבקרים בשעה 6:30 היה עלי לבצע את אחת המשימות השנואות עלי ביותר.
בכל צומת בחיי, לפני צבא, אחרי צבא, לפני פרק חדש, או אחרי סיום תקופה, חיכתה לי משרה שלא דרשה ממני כל הוכחה…
לימים אף ניהלתי, תחנת דלק עם עז כזו צהובה.
את כמות הפעמים והמכוניות שתדלקתי בחיי לא ניתן לספור. עשרות אולי מאות ואולי רבבות …
כך שאחת הפעולות השנואות עלי ביותר, זה לתדלק.

נחזור לשעה 6.30 בבוקר. עדיין שאריות קורי שינה, מסטוליות כזו, ריח המצעים בזכרון אפי, געגועים למיטה החמה. לא ממש התעוררתי, רדום למחצה. יום קודם נדלקה והתריאה נורית ה'אין דלק' הכתומה. נאלצתי לתדלק את מכוניתי גֶ'טִי האהובה.

בכניסה למתחם התחנה עמדה משאית גדולה, שחסמה את נתיב השירות העצמי. בדיוק בנתיב בו הייתי אמור להעמיד את גֶ'טִי אהובתי, כך שפיית התדלוק תמוקם ממש מול המשאבה. וזאת כמובן אילו הכל היה מְתַקְתֵּק כשורה בשגרה.
לקיצור זמן ההמתנה בחרתי בנתיב השני. אך גם שם עמדה מכונית, באמצע הנתיב וחסמה את האפשרות לתדלק גם באופציה השניה.

 

מה הכעיס כל כך את הפולניה?

#הפולניה_שבי התעוררה. צפצוף קל פִּיפ, ולצערי עוד אחד פִּיפ פִּיפ עד שהועיל בטובו ערסאוות לצאת עם כוס קפה ביד. דפק מבט של רצח בעיניים. מזל שרק מבט, בימינו זה עלול להיגמר גם אחרת.
מיהרתי ועמדתי עם הרכב באופן שלא יזיק לצינור המשאבה. כלומר די קרוב, כך שהצינור לא יהיה חס ושלום במתיחה.
התחברתי לפיה ותוך כדי אני קולט, מתדלק אחד עובר לידי. במקביל שתי עובדות תחנה יוצאות עם כוס קפה וסיגריה מצחקקות בהתלהבות. אך לא ממש רואים אותי ואת המצב.
המתדלק נכנס למחסן הוציא משפך ונתן שירות The BEST כזה, לנהג המשאית. שסיים את התדלוק והמשיך בבדיקות מים שמן ואין לי שמץ מה.
#הפולניה_שבי הפעם לא התאפקה. שנים היא שתקה, בלעה את הכל בתוך עצמה. ואז יצאה הביקורת. בשלב זה עדיין בפולנית עדינה. פניתי אל המתדלק אִבְּרָהים את שמו בקשתי כדי להגיש תלונה. "אתם חמישה עובדים, אתם לא רואים שהנהג חסם את נתיב התדלוק?"

נראה היה שדברי חולפים ליד האוזן כי לא הייתה ממש תגובה. ואז Out of The blue התעורר לאִבְּרָהים האגו משלוותו, הביקורת עשתה את שלה. הסתכל אלי במין מבט מוזר והחל צועק לבחור רביעי ליד הקופות בתוך חנות הנוחות. "תסגור לו את המשאבה!" צעק כמה פעמים בכעס נורא. במקביל צעק לאחת העובדות "תגידי לו שינתק את המשאבה". זו, זירזה אף היא את הבחור "מהר מהר תנתק לו את המשאבה!". אני המום לא מבין מה קורה "אתם לא רואים שהנהג חסם את הנתיב תדלוק" נשארתי תקוע עדיין בתמונה הקודמת שכבר מזמן נעלמה. העובדת פתחה את פיה והצטרפה "למתקפה" בלשון המעטה, "אתה כך וכך… אתה מזיק לרכוש התחנה!".

 

איך לנצח במלחמה?

די מהר התעשתתי. הבנתי שבמלחמה בה אני אומר כך וכך, והם יאמרו אחרת לא יבוא פתרון לסיטואציה ההזויה הזו.
מניסיוני כמנהל עז צהובה, למדתי שיטה פשוטה איך "להפוך" את הקערה (אף)על פיה.
"תן לי את העט בבקשה. מה השם שלך? איך אני משיג את מנהל התחנה."
לקח לאִבְּרָהים כמה שניות, להבין שהמצב השתנה.
מפני אַבּוּ נַפָּחָא זעפנים שהאגו מנהל אותם. מרוב בהלה צבעם השתנה, לצהוב כמו העז בתחנה הצהובה.
כנ"ל פניתי באסרטיביות לאותה עובדת "מה שמך?" אך זו סירבה להשיב לי. אז יצא לי משפט אינפנטילי, ששינה גם לה את פני האַבּוּ נַפָּחָא הזעפנים, להבעת בהלה.

לכאורה נדמה היה לי שניצחתי, אך הסיטואציה השפיע גם עלי יצאתי בכעס מהתחנה. למרות השינוי שהשגתי, שגרם לי ולעובדים לעצור רגע ולבחון את הדברים גם מזווית שונה.
אנו חיים במציאות בה הנטייה "לכופף" אחד את השני. כל אחד מנסה לכפות את דעתו על האחר. בעוד שלכל אחד נקודת מבט שונה.
"הפולניה" ראתה תמונה רחבה כמנהל התחנה. והתאכזבה מאִבְּרָהים שהיה ממוקד בשירות לנהג המשאית, ולא הבחין בה ובתמונה בכללותה. העובדות נהנו מהחברותה עד שהופסקה, ונשמעו "לפקודות" ולהזדהות עם אִבְּרָהים קולגה לעבודה.
הנחתי שבמשמרת זו הם עברו טלטלה לא קטנה. והמשיכו לעסוק בתסריט מכל כיוון אפשרי אולי עד שקיעת החמה.

 

למה אני שואל, איך הופכים את הקערה (אף) על פיה? 

אילו היינו סבלנים, מכבדים, אדיבים, מתחשבים, מבחינים אחד בשני. במקום לנהוג כמו אויבים, הרוצים "להרוג" אחד את השני. הפולניה הביקורתית חסרת הסבלנות, האגו שקפץ לכולנו וניצח "במערכה". נראה שלא צריך טילים מעזה, אנו עושים זאת הרבה יותר טוב בעצמנו לעצמנו.
חשבתי שבמקום להתלונן אדפיס מאמר זה ואתן אותו אישית למנהל התחנה?! אחרי שיקראו העובדים את שכתבתי, אולי יבינו לעומק את שורש הבעיה.

הלוואי ונתעורר כולנו מחר ב 6.30 בבוקר למדינה חדשה.
בה כולם חיים בהתחשבות, בחום ובאהבה.

 

חנן חיים סרן