כשהיא נכנסת לחדר, אני מרגיש את זה מיד. ממצב רגוע ונינוח, אני עובר להתכווצות פנימית, תחושת קור עוטפת אותי, ואני מתנתק, מתרחק. הלב והמוח מגיבים כמו בריקוד לא רצוני, פעימות הלב משתנות והגוף כולו מתמלא במתח. זה כמו סרט שכבר ראיתי מיליון פעמים, אותו סרט שרץ לי בראש שוב ושוב. אני מכיר את העלילה, אבל כל פעם המוח משנה את הגרסה, ממציא סוף חדש שמתאים למצב הרגשי שלי באותו רגע. ביום טוב, זה יכול להסתיים בחיוך; ביום רע, כשהכעס משתלט, הסרט מקבל תפנית עגומה יותר.
זהו תהליך שבו הגוף, הלב והמוח עובדים יחד כדי להתמודד עם מה שנראה כאיום. אך התהליך הזה יכול לגבות מחיר כבד אם לא מצליחים להרגיע את המערכת לאחר שהאיום חולף. עמוק בפנים, אני יודע ששנאה וכעס שלא מטופלים יכולים להוביל להשפעות פיזיולוגיות הרסניות לאורך זמן. הגוף, המצוי במצב של מתח מתמשך, עלול להישחק. מערכת החיסון נחלשת, והסיכוי לבעיות בריאותיות עולה. אבל למרות הידיעה הזו, אני לא מצליח לשחרר את האנרגיה הזו, שמוחזקת כל כך חזק מתוך הפחד להיפגע שוב.
אני לא לבד בתחושה הזו. כולנו מתמודדים עם אותם משחקי אגו, שמנהלים אותנו כל רגע, כל שנייה. העולם שלנו מחולק לאהבה, לשנאה, וכל מה שביניהם. אותן מחשבות שליליות פוגעות בכולנו. קשה מאוד להישאר אדיש כששנאה או כעס מתעוררים.
אנו נולדים עם לב פתוח, על פי רוב לסביבה עוטפת, מחבקת ואוהבת שמעניקה לנו ביטחון מפני רגשות שליליים שעלולים להזיק לנו, לפגום בהתפתחותנו ולהפוך אותנו לקורבנות של התעללות רגשית. להשפיע לרעה לא רק עלינו אלא על כל הסובב במעגל החיים שלנו.
אז מה אפשר לעשות כדי שהעולם ירגיש פחות עוין ויותר אוהב?
אם היינו יכולים לשנות את הפנימיות שלנו, להפוך את היחס שלנו לכל מי שסביבנו ליחס אוהב, היינו מגלים עולם חדש. כל מה שאנחנו חווים היה נראה אחרת, אולי אפילו כמו גן עדן.
"אדם שופט אחרים על פי מגרעותיו!", אומרים החכמים. מה שאני רואה בעולם סביבי הוא למעשה השתקפות של המצב הפנימי שלי. העולם הוא כמו מסך קולנוע תלת-ממדי המציג את מה שמסתתר בתוכי.
אין צורה אחת אובייקטיבית של עצמי או של העולם. כל מה שאני רואה, מרגיש, חושב—זה הכל ביטוי של המבנה הפנימי שלי, של הרצונות, האינטרסים, והכוונות שלי.
אם רק היינו יכולים לתקן את המחשבות השליליות שלנו, להפוך אותן למחשבות של אהבה, אז היינו רואים את השינוי הזה לא רק בתוכנו, אלא גם בעולם כולו.
