כל הפוסטים בכללי

הרגשתי כל כך דחוי, הבטן התכווצה, המילים לא יצאו נדהמתי מהתגובה. כשהתיישבתי בספסל השמאלי ליד החלון, הכעס החל עולה עבר

אמצע החיים, מאחוריי משברים שהובילו לחוסר הבנה לאן הובילו אותי החיים. ניסיתי להיאחז ולנסות להדביק את החיים המוכרים, שהחלו אט

היא הייתה עדיין נערה מתבגרת, מאחוריה שנים קשות שנצרבו בנשמה. קרן האור בחייה היה אבא, שעמד איתן שם בשבילה. זה

בכל פעם שאני רואה את הפרצוף שלה אני מרגיש כעס שמתחיל לטפס מהבטן, עולה ללב עושה "שני מחזורים" מגיע לראש.

"בעלי התלונן שהם קטנים אז עשיתי הגדלה, מחזיקה אותם בשתי הידיים וקורצת לניקול שבינתיים התיישבה לידה, ועוד מתיחה קטנה על

"נולדתי בקונסטנצה, זו עיר קייט על שפת הים השחור. הבית שלנו היה ליד תחנת הרכבת. בקיץ אבא שלי היה לוקח

הלב נסגר. כעס מוביל לריחוק, ניקור, דחייה, אחרי זמן מה … אדישות, נכון זה מוכר.   מנגנוני הגנה מקולקלים, פגיעות

השעה הייתה בין ערביים, צפון הארץ כפר בלום בבריכה, חום כבד מנשוא קרוב ל 40 מעלות. החום הכבד לא הפריע

אני זוכר כמו היום את המבט והכאב, את השאלה שקיוצה את שרירי הבטן הרכה. של סבתי עליה השלום שהייתה ניצולת

"היה פיגוע ליד הבסיס שלי, שני חיילים נהרגו, הקצינה שלי התקשרה" פתאום ראיתי את הפנים של דיה ביתי הקטנה משנים